אני מגלגל תינוקות מהגג.
כל העיניים מופנות אליי
תושבי העיירה יוצאים מבתיהם
לראות.

במורד הרעפים המושלגים
מחליק הילוד הטרי
ומתנפץ אל המדרכה הקפואה
בקול שבר נוראי.

ואני שם
עם קצות האצבעות הלבנות שלי
לבד, בעולם חסר בושה ורחמים
שיצרתי לעצמי.

וכל האמהות בוכות לי שם למטה,
שפם רטוב מריח אותי מבעד לכוונת.
נורות קטנות ומתחסדות
מהבהבות מתוך האפור,
הירייה הראשונה חודרת.

ובעודי צונח אל מותי
עם חיוך של בנזונה מטורלל
מרוח על הצד הנקי של הפנים,
אני גוסס בידיעה שהסתיימה משימתי
לעת עתה,
הנכם אנושיים.