היום התחיל הסתיו.
ככה, בלי שהתכוונתי,
הרגשתי אותו מזדחל ללב
כמו קוניאק טוב.
מתיישב על נימים זעירים של רגש
וצובט אותם בעדינות ואיטיות.

אני הופך להמיה חרישית.
למעגלי אדוות מים ירוקים,
מרעיד פרחי לוטוס בשרניים
הנאחזים עדנה בפני השטח הנוזליים.

הייתי הרקיע ואפלולית המבט לאורך שדירת ניאון,
לאורך בחורות מאובקות ועצובות מבט.
הייתי השקט המתאבך ללב
כשהמעלית אוספת כוחות לקראת היציאה למסע,
ואפילו הצצה בראי בדקה חפוזה.

הנני שעטה.
שיטוט חצוצרה.
התנגשות דוממת של ירך בירך.
טעם חרוך של תבלינים נמוגים.

הנני מלאך כבוי המפזר זיכרונות
ונגיעות רוח בכל מקום שיותר לו.
ולא, איני שוכח עוולות ומעשי טירוף ואיוולת
של אלה שקדמו לי בגוף זה.

רק שכעת, בעוד החלום שוקע בבשרי
אני חופשי להיות
ומתוך שכך
אני בורא לי כנפיים
פורש מילים מול זוהר השמש,
עד שקיעה.

אפלולית פתאומית
שמש ננטשת מאחורי ענן
היום מעמיק מימדים
כובד ראש לא יועיל כאן,
הבהיר יחזור.
בינתיים זהו רגע נכלולי מעט,
כבד מבע, אך לא ניטוש אותו
בחדר המדרגות, ליד כוס קפה
ליד מאפירה גדושה רגעים עייפים.

לא. נישא אותו פנימה.