"כי אני הכל וכלום"
ככה היא אמרה לי ואני מצטט במדיוק
בלי בושה!
כשהיא אמרה את זה אני רק צמצמתי ככה את העיניים שלי ונתתי בה
את המבט המפורסם של- מה לעזאזל את רוצה?
לא שזה ממש היה אכפת לה
אבל מי שם זין, לא בראש שלה היה לקלוט רמז לא צריך
היא רק המשיכה לשבת רגל על רגל על הנדנדה הישנה שבחצר שלי
ולעשן בשרשרת
היסתכלתי עליה מרגיש מרחק מסויים למרות שישבתי בכיסא ממולה
שנינו בני אותו הגיל אפילו גמרנו תיכון באותה השכבה, טוב את
האמת היא עזבה חודש לפני סוף הלימודים ועברה לניו-יורק אבל
חזרה לטקס סיום.
עכשיו שאני רואה אותה פה אצלי בחצר, זה רק שברים קטנים קטנים
בתוך מעטפת "שלמות" ענקית
אבל אני מכיר אותה... כל מבט, כל תנועה מחושבת
מכיר אותה יותר ממה שהיא את עצמה
היא לוגמת מבקבוק הבירה שהיא מחזיקה ביד ומשחררת לאויר עוד ענן
עשן אפור
יש לה מבט כל כך מבוגר בעיניים ואנחנו סך הכל בני אותו מחזור
מחזור נ"ח- סיים בשנת 99 פגישת מחזור ב-2009 עוד 7 שנים...
ואני עוד לא התחלתי לחיות והיא כבר בסיום
'היא הכל וכלום' אני חושב מסתכל עליה, על הקמטים הקטנים שצצו
לה בצידי העיניים... בעוד שנה הם כבר יגדלו ויהיו לקמטים של
ממש
היא נושמת עמוק ונושפת הבל פה חמים אל האויר הקפוא
השמש השוקעת מעבירה על הגינה גל צבעים אדמדם ואורות דימדומים
היא מחייכת, דבר שזמן רב לא ראיתי אותה עושה
היא מסתכלת למעלה מצביעה על הכוכב הראשון שצץ בשמיים
אני מסתכל עליו- "הוא מסמל הכל וכלום" היא אומרת, "ממש כמוני"
אני מסתכל עליה וחושב, על הרגע שפגשתי אותה
כמה צעירה היא הייתה, קופצנית מלאת אנרגיה
ועכשיו אחרי כל השנים האלה נותר רק הזכרון
כי הכל נעלם, שינה צורה לגמרי
הלך החיוך והצחוק המתגלגל, נותרה המרירות
הלך המבט הזדוני ונותר רק מבט שמראה על עבר ארוך וכבד
והגוף הזריז והקופצני כעט נשאר לה כמעמסה
אני הזכרון שלה, השריד האחרון שנשאר
הילד הקטן ההוא שהיא גמרה איתו י"ב, עדיין עובד בתור מלצר בבית
הקפה ליד הסופרמרקט, עם שכר של 20 שקל לשעה
היא כבר הרוויחה מליונים, היא וה"חבר" שלה שתמיד הסתובב איתה
בשנה האחרונה של הלימודים, לא נתן לאף תלמיד להתקרב אליה
ואחרי איזה ריב ענקי הוא העביר אותה לניו-יורק.
הרגל שלה רעדה עכשיו בעצבנות הסתכלתי על צורת הלבוש שלא השתנתה
מזה שלוש שנים- גופית בטן אדומה וחצאית מיני קצרצרה,
מגפי פלטפורמה עד הברך ואותו טליון של לב שבור מכסף שקנינו לה
כמה חברים לכבוד המעבר שלה.
היא שיפשפה את הטליון, מסתכלת עלי.
"כי אני הכל וכלום" המשפט חזר ועלה לי בראש, הסתכלתי לה
בעיניים
לא יכלתי לעמוד במבט החודר.
"באתי לתת לך משהו" היא אמרה מניחה מעטפה על השולחן
"אני חייבת ללכת, מחכים לי" היא אספה את קופסת הסגריות והמצית
וקמה, נתנה לי נשיקה על השפתיים והלכה
צפיתי בה צועדת לאורך השביל שלי לעבר הוולוו האדומה שעמדה
בקצה
אותה הליכה, כמו דוגמנית על מסלול רק עם תוספת
היא פתחה את הדלת והסתובבה וצעקה אלי- "כי אני הכל וכלום"
וחייכה ומיהרה להכנס לתוך המכונית.
ראיתי את המכונית מתרחקת בכביש...
הרמתי את המעטפה מהשולחן, על גבה היה רשום באותיות שחורות
קטנות בכתב הנקי שלה- "לעידו מזאת שעדיין זוכרת אותך גם כשהיא
הכל וגם כשכלום"
פתחתי בעדינות את המעטפה, בתוכה היה מקופל לארבע דף קטן כחול
פתחתי אותו- "זוכר את היום שכל החברה באו ועשו לי מסיבה פרידה
גדולה? ונתנו לי את התליון... ועזבתי... עוד חודש עברו 3 שנים
בדיוק
באותו יום אני מתכוונת למות, אני כל כך רוצה ביום הזה ולא אחרי
ולא לפני, כי היום הזה מסמל מבחינתי את המוות הראשון שלי של
הפרידה
ועכשיו... שעות ספורות לאחר הביקור שלי אצל הרופא שמתמחה
באיידס
הוא הודיע לי שזהו, שכל העסק ההוא של המליונים הדביק אותי
ועכשיו הכל נגמר ושלא נותר לי עוד הרבה זמן
ורק רציתי לבוא עד אליך ולהפרד לפני שיהיה מאוחר מידי
כי בפעם הקודמת לא יכלתי רק בגללו
וכי פעם הייתי הכל ועכשיו אני כלום
את ההכל אני משאירה בשבילך למזכרת, שתשמור אותו בשבילי
שלך
עדי"
נגבתי את הדמעה שזלגה לי במורד הלחי, מדמיין את דמותה.
חודש אחרי היא מתה, שלוש שנים בדיוק אחרי הפרידה
באתי להלוויה עם זר ורדים שחורים שהנחתי על הקבר
אמא שלה בכתה ואבא שלה צעק על המכין מצבות
"איך קורה דבר כזה?" הוא שאג
"זה לא אני זאת הבת שלך ביקשה ממני שבוע שעבר" האיש המסכן
התגונן
"זה מה שהיא ביקשה שתכתוב לה על המצבה?"
"כן" הוא ענה
"ואתה לא מתבייש?????"
הסטתי את ראשי מהריב הסוער, ומבטי הונח על הקבר שממולו ישבה
האם ממררת בבכי
התקרבתי מעט על מנת לראות בברור...
                                   "עדי שחר                
                       
                                  1981-2002
                           כי היא הייתה הכל וכלום
                               יהי זכרה ברוך"