אני אוהבת אותך. אמרתי. כתבתי. לחשתי. אני אוהבת אותך. אף פעם
לא צעקתי את זה. אסור לצעוק את זה. אני חושבת שאסור. אתה לא
רוצה שאני אקרא בשמך בקול רם. אז איך אני יכולה לצעוק את זה?

אתה נהנה שאנשים יודעים שאתה נאהב. אתה מובך מהעובדה שאני
אוהבת אותך. יותר נכון, לא מובך, זה מלחיץ אותך. כל הקטע של
אהבה אסורה לא גורם לך לשום עניין, הרפתקנות, וכדומה. אתה
אדיש. וזאת אהבה חצי אסורה רק. כי בסך הכל אין שום סיבה שלא
נהיה ביחד. אהה, יש סיבה. אתה לא אוהב אותי. אבל זה יכול
להשתנות, ואולי זה כבר השתנה.

אסור לי לצרף למכתבים את שמי , אסור לי לצרף לסיפורים את שמך.
אסור לי לצרף לאהבתי אלייך אף אחד, כי זאת אהבה שקטה. אהבה
שאני רוצה לצעוק. אהבה שגורמת לי לאושר וכאב, אהבה ששוברת לי
את הלב. אהבה חד צדדית. בינתיים. אתה אמרת פעם משפט פוגע
כשחשבת שמישהי נדלקה עלייך, אמרת לי "אוי, אני לא מאמין, עוד
אחת". כן, גם אני היא עוד אחת, לצערי אינני ה-אחת.

בהתחלה חיכיתי שהאהבה תעבור לי. עד עכשיו היא לא עברה. והחלטתי
שאם יש סיכוי שאתה תאהב, אז שווה לי לחכות לך. לאחרות אמרת לא,
לי עוד לא אמרת. אולי בגלל שהידידות שלנו חשובה לך ולא רצית
להעליב אותי, אולי בגלל שאתה לא יודע אם אתה כן או לא אוהב
אותי. אבל אתה נהנה לשמוע אותי אומרת לך דברי אהבה. היית רוצה
שאני אצעק את זה ואפסיק ללחוש. כי זה מחמיא לך, כי זה נעים. גם
אני הייתי רוצה  שמישהו יצעק לי דברי אהבה. זה עוד לא קרה.

ברגע שבו תאמר לי שאתה אוהב אותי, או שנדמה לך שאתה אוהב אותי,
ברגע ההוא אצעק שאני אוהבת אותך, ואצעק את שמי ואת שמך, לעזאזל
העולם, לחיי האהבה. אם הרגע ההוא לא יגיע, אני אמשיך ללחוש,
ולכתוב ולומר. כי אני אוהבת אותך, לא רוצה להתבייש בכך, לא
רוצה להתעלם מכך. רוצה להמשיך ולאהוב אותך. אם אתה יודע שלא
תאהב אותי אף פעם, בגלל האישיות שלי או בגלל כל דבר אחר, תאמר
לי בבקשה. אז אני אצעק ואזעק ואבכה, אבל אז אני גם אשכח.
ואסלח. אל תשאיר אותי עומדת כאן בחוסר וודאות, על קצה הלשון
עומדת זעקה, צעקה שאסור לי לצעוק. אסור לי עדיין לצעוק, שאני
אוהבת אותך.