קפצתי מבניין בן 100 קומות בלי מצנח. אבל לא הסתכלתי למטה, אל
הקרקעית, אלא קדימה. הסתכלתי על הציפורים שמחרבנות על כולם,
ואל מנקי החלונות המופתעים למראה נועזות שכזו.
הבנתי דברים חדשים.

הצלחתי לפלס דרך בין כל גושי החרא שהשאיר הכלב של השכנים,
כאילו מחרבן פאזל 5000 חלקים, עם תמונה של עננים. רק עננים.
השגתי שלמות עצמית.

לקחתי בחשבון את היכולת האינטגרלית הממוצעת של המוח שלי,
הוספתי את הרצון המעורער לשינה טובה, וחיסרתי את מס' התאים
האפורים שלי.
הגעתי לתוצאה די מרשימה.

ריכזתי את הכמיהה לשנות את העולם, הכפלתי אותה בדחף להתנתק
מהחיים, שלא קשורים לכלום, והקפדתי לעשות את זה בלי לבזות את
עצמי.
מצאתי הגיון במחשבות שלי.

התעלמתי מהרדידות השולטת בי ברוב הימים הקשים, חילקתי אותה
בכמות הפוטנציאל לימים טובים, בהסתברות לאפשרות שיש בכלל
פוטנציאל בעולם המחורבן הזה.
גיליתי שיש עתיד.

הכרחתי את הגמדים הקטנים שמתרוצצים לי בראש ומכרסמים לי את
המוח לתקוע לעצמם כדור ברקה, והפרתי את כל הגבולות המחשבתיים
שהם הפריעו לי להפר.
וואלה, העולם דווקא נחמד.

אני יודע טוב טוב, שאם לא הייתי לוקח בחשבון יכולות, אם לא
הייתי מרכז את כל הכמיהות, אם לא הייתי מתעלם מרדידות זמנית,
אם לא הייתי רומס את הגמדים המעצבנים ומגרד אותם עם שפכטל
מהרצפה, אם לא הייתי קופץ ממגדלים, ואם לא הייתי מכניס את הכלב
של השכנים לחבילה ושולח אותה לאוסטרליה,

                              לא הייתי מגיע אליה.

מי שלא ממלא לוטו - לא זוכה.