"יהיה בסדר" אמרתי לה "הכל יסתדר לך, בסופו של דבר". כשאמרתי
את המילים, ממש האמנתי בהן, בקלישאות האלה על הדברים שיסתדרו
במקומם.  לא הרגשתי כלל את הזיוף, שהיה מרוח מאחורי המילים
המנחמות. "יהיה טוב בסוף" המשכתי להרביץ לה מילולית את כל
המתיקות הזאת "למרות שאין לך אימא, אבא, כסף, חבר לחיים ומטרה,
בסוף את תצליחי להיכנס".
היא איבדה את המפתח, וזה, מכל השוקולד המריר של החיים שלה
והעצבות התהומית, הקיומית, גרם לה לבכות. היא איבדה את הכל,
הולכת בשדות חרושים בלי מקום לעצמה ופתאום היא בוכה ממפתח קטן,
שמחובר לשרשרת צבעונית.
המפתח נמצא עכשיו על הרצפה המלוכלכת של מקום רחב ידיים אחד,
שבו הייתה מסיבה אחת, עם המון אנשים שרקדו, שתו וחשבו שהם
נהנים. אנחנו הלכנו לשם כדי לשטוף את העיניים ביופי אנושי ואת
הגרון, באלכוהול ששמים שם בכוסות זכוכית גבוהות. הלכנו גם כדי
להתחכך בפאר, לטעום לרגע את ההנאה. חזרנו עייפות ובלי מפתח.
הסתובבנו שם בשמלות קטנות, בודקות את המציאות היום יומית,
האפרורית שלנו מול הזיוף החומרני של המוסיקה האלקטרונית והבוהק
הוירטואלי של שפתי הנשים. שתינו המון כוסות מלאות באלכוהול
והפגנו בישירות את הפוזה הרגילה שלנו במצבים האלה, ההתעלמות
שנראית מבחוץ כהצהרת בטחון ומבפנים - התפוררות טוטלית.
אחר כך הלכנו לפינה ועישנו קצת מריחואנה, בשביל מצב הרוח
שהתחיל לרדת בצורה דרסטית, מרגע שנכנסנו בשערי מסיבת השדים.
היא אמרה שהיא נהנית, אולי באמת נהנתה, אני מזמן הפסקתי אפילו
להגיד את הדברים, וכל ריחות הבושם שהיו שם, התערבבו לי ברצון
חסר מעצורים לישון ולא לקום או לפחות לברוח לתוך עצמי, במקום
אחר שבו אפשר לעשות דברים כאלה, להתחבא.
יצאנו החוצה, אל האוויר הלח של הלילה, והתחלנו ללכת לשום מקום.
עכשיו, אחרי שכל המי ומי של העיר הזאת, כבר דרכו על השרשרת
והמפתח בסנדלי מליון הדולר שלהם, גם דירה שכורה לברוח אליה אין
לנו.
נזכרתי לרגע בכל התמונות שעולות לי תמיד לראש, כשאני קוראת את
דיקנס. רחובות אפורים, לכלוך, לחם כניצחון, ילד מפויח, כיעורם
של בני האדם. היא ואני היינו עכשיו שתי מלאכיות שנקלעו לתוך
איזו סצינת יתומים כזאת, והכנפיים שלנו התחילו להתלכלך ולהשחיר
מכל הגועל הזה שבחוץ.
אנשים ישנים על ספסלים ברחוב, הראו לי שיש גם פתרונות למצבים
בהם בני אדם נמצאים במצוקה תהומית ועדיין חיים. היא רצתה לנוח
לרגע על אחד הספסלים, להירגע מכל המהומה ולחשוב על פתרונות
מוצלחים לעניין המפתח. אני נחרדתי רק מעצם הרעיון בגלל התמונות
שבראש וביקשתי ממנה להמשיך רק עוד קצת, עד הבית.  
הסתכלנו על הבית מבחוץ, זה מרגיע לראות אותו שם עומד לו, כולו
שלנו, אבל מבחוץ. הדלקנו סיגריה אחת ועוד אחת. העייפות בערה
לנו, במיוחד בגלל חוסר היכולת לממש את האופציה הנקראת שינה, או
לפחות להימרח על הכורסה הנוחה ולראות טלוויזיה. "אח, המפתח
הזה" המלאכית שלי אמרה "אני חסרת אחריות". אני רציתי להגיד,
שהעולם הזה חסר אחריות כי הוא זורק אותנו מצד לצד, בלי להתרגש
וממש לא אכפת לו משום דבר, אבל לא אמרתי. כי זה היה מוביל
אותנו למחשבות השחור הרגילות שלנו, והמצב באותו רגע היה די
לימינלי.
הפורץ שהזמנו הגיע, ולקח 200 שקלים על שתי דקות עבודה. היא
נתנה לו את הכסף שלה, האחרון כמעט, ניקתה קצת את הכנפיים שלה
ונכנסה הביתה כדי לנסות ולתפור את הקרעים. אני הלכתי לכתוב את
כל זה, כי אני לא יודעת לתפור ובמילא הכנפיים שלי במצב עגום
בזמן האחרון. לא נראה לי שיהיה בסדר.