היא רכנה על פסנתר לבן המונח בגבו אל החלון הגדול מכל. בחלוקה
מסטן שקוף, שקוף עד כי אפשר לראות את עומקי ליבה מהדהדים
ומשתקפים על פניה החיוורות, המקרינות צל של אבדון.
מסנטרה הקמור ועד לשדיה המזדקרים לבואה של הרוח הקרירה, הממלאה
את החדר בצינה אפורה של בדידות ותחושות של יגון ושמחה
המתערבלים יחדיו לתוך נפש הומה סערה.
היא תחפש בעומקי נשמתה את אשר אבד לה ותבכה יומם וליל לבואו של
אהובה "שפרח" לה מזכרונה באשמתה. היא תוקיר אותו ותלטף את גופה
בתחושה, בתחושה שהוא בא כמשב רוח סגרירית ועטף אותה בנגיעה,
שהותירה אותה חסרת נשימה.
דמעותיה ילטפו את גופה ברוך, שיערה יתנדף לכל כיוון ויתיר ריח
של בדידות. היא תיזכר כי כל רצונה היה לתת את ליבה ולא לאבד
אותו, כפופה, משתחווה לחוסר האונים שתקף אותה וחסרת כל...
היא איבדה את היקר מכל ואין קול.
על מחסורה בנשימה וקשייה החבויים אי שם מתחת לבגדים, היא תסתיר
את בדידותה ותפנה מקום לגעגועים...