מוקדש לשי שנתן לי את הרעיון.

רוח חזקה נשבה. כבר לא הרגשתי את כפות רגליי מרוב הישיבה
הארוכה בחוץ. אבל לא היה לי אכפת. אהבתי את החורף. הרגשתי שמזג
האויר החורפי מתאר בדיוק את מה שאני מרגישה עכשיו. הרוח העיפה
את שערי הרך מפניי הרטובות מדמעות. ולפתע הבחנתי בנערה בגילי
שעברה על פניי. היא הייתה כל כך עצובה. דמעות גדולות זלגו על
פנייה היפות. חשתי שאני מזדהה עם הכאב שלה. אולי גם היום שלה
התחיל על רגל שמאל. ואז קרה משהו ושינה את דעתי.
היא הסתובבה במהירות לאחור וחזרה על עקבותייה. היא רצה אליו.
אל הנער הבוכה שישב על הספסל. ואז כבר ידעתי שאני לא מזדהה
איתה. היא חיבקה אותו, מנסה להרגיע אותו. הוא המשיך לבכות
והסתכל עלייה במבט אוהב אך כל כך כואב. היא התרחקה ממנו, נשקה
לשפתיו וברחה משם. לנצח.
בדיוק כמו שהוא עזב אותי. עזב אותי פה לבד ורק את הריח שלו
השאיר עליי. את הריח המתוק שלו שהיה נדבק לבגדים שלי אחרי
שהיינו מתחבקים. ועכשיו, עכשיו אני יותר לא אחבק אותו ואריח את
הריח המתוק שלו.
קמתי מהספסל, מהספסל שלנו. מהספסל של התחנה שלו שהיה חוזר ממנה
הביתה. מהספסל שבו הוא עזב אותי. מהספסל שבו הכרנו בפעם
הראשונה. טיפות גשם נפלו על פניי והתערבבו עם דמעותיי. טיפות
קרות וגדולות. טיפות בדיוק כמו הדמעות, שלי ושלו.
הרמתי את מבטי והבטתי אל עבר הספסל. הוא כבר לא היה שם.
האוטובוס שלו עצר מול ספסל התחנה שישב עליו והוא עלה אליו.
האוטובוס עבר על פניי משפריץ על רגליי הקרות. ואז שמעתי רעש של
עוד אוטובוס מתקרב. הרמתי את מבטי וראיתי את אותו קו אוטובוס
שהנער על הספסל לקח. שפשפתי בכיסי וראיתי שנשאר לי עדיין מספר
חירורים בכרטיסיה שקניתי בשביל ללכת לבקר אותו. יותר אני לא
אצטרך אותה. ואז בלי לחשוב פעמיים עליתי לאוטובוס.
כל הנסיעה הבטתי מעבר לחלון. לא היה לי ממש אכפת לאן אני אגיע.
הייתי צריכה קצת להרגע, קצת לחשוב, קצת לברוח. ואז אחרי כמה
תחנות ראיתי אותו יושב על ספסל התחנה בוכה. מהרתי לצלצל בפעמון
ושהאוטובוס עצר ירדתי.
הגשם נחלש בחוץ. צעדתי אל הנער בצעדים איטיים ומעוססים.
כשהגעתי אליו הוא הרים את מבטו אליי. למשך כמה שניות רק הבטנו
אחד בשני. הוא נראה נורא. רטוב כולו עד לשד עצמותיו. רועד
ובוכה. אך לא מקור. אני בטוחה שנראתי בדיוק כמוהו. לפתע הגשם
הפסיק לרדת. וגם הדמעות שלי כבר נגמרו.
הוא חייך אליי ולחש, "חיכיתי לך".

תודה לך :)