"בימים האחרונים...".
היה לי קשה לנשום.
ידעתי למה לצפות.
"התחלתי להרגיש אלייך יותר מידידות".
לא הייתי יכולה שלא לחשוב על השיחה שהידיד הכי טוב שלי ניהל
איתי לפני שנה על הרגשות שלי כלפיו, כאשר: אתה, אחד הידידים
הכי טובים שלי, אומר לי את אותם דברים ברגע זה ממש שאת אותם
הדברים אני אמרתי לפני שנה לידיד הכי טוב שלי.
"נטשה?".
ניסיתי להיזכר בשיחה שהייתה לפני שנה. אבל זכרתי הכל במעורפל.
לו, לו היה זמן. היו לו מספר ימים להתכונן נפשית. ואתה, אתה
מפיל עליי את הפצצה בשיחת טלפון אחת, מיד אחרי מספר ימים שאני
רק חושבת אם זה נכון או לא.
"ידעתי את זה...".
באותו רגע נזכרתי איך השתגעתי שבמשך שנה שניסיתי לספר לו
ובסוף התברר שהוא ידע, איך השתגעתי שהוא ידע.
וכמו שחשבתי, גם אתה השתגעת מזה.
אבל לא נתתי לך להשתגע.
"תקשיב,"
"לא, את לא חייבת להסביר לי...".
אז עברתי נושא, לא לפני שאמרתי לך שאני מצטערת על הימים
האחרונים כי די רבנו, התעצבנת עליי ואני עלייך ולא הבנו כלום
ממה שקרה. תיארתי לעצמי שזה יספק אותך. אבל זה לא.
מהר מאוד חזרנו לאותה נקודה.
"את רוצה בכלל להיות איתי?".
אני בהתחלה לא הבנתי אותך וחשבתי שאתה מתכוון למשהו בהקשר
לנושא שיחתנו. אז עניתי לך: "ברור שכן!".
"לא, את לא מבינה...".
"אז על מה אתה מדבר?".
"על מה שדברנו קודם".
לשחק אותה תמימה, בדיוק כמו הידיד שניסיתי לספר לו ולא שיתף
פעולה. ניסה לעשות לי את החיים קשים.
"על מה דברנו מקודם?".
"על הרגשות שלי אלייך..."
היססתי, "א... אני לא אוהבת אותך ככה, אתה יודע את זה...".
ואז שמעתי איך מצב הרוח שלך מדרדר. בגללי. זה היה כל כך נורא
להיות שם איתך בטלפון ולדעת ששום דבר שאני אגיד לא יעזור.
ניסיתי לשנות שיחה, אבל מניסיון הבנתי שאיתך זה לא עובד. אתה
היית עצוב מדי, ואני הייתי יותר מדי אבודה בשביל לדעת מה
לעשות.
"איך ידעת?".
"לא יודעת... פשוט ידעתי".
"איך?!".
התחלתי לצחוק, "ידעתי, בדיוק איך שאורי ידע".

"היי", אמרתי לו בקול מדוכדך במקצת.
"מה קרה?", הוא שאל מיד מודאג.
"כלום, פשוט הרגע עברתי בדיוק את מה שאתה היית צריך לעבור איתי
לפני שנה, ואני ממש מצטערת שהיית צריך לסבול ככה בגללי".
"קודם כל איך לך מה להצטער, ומה?! זה..."
איך הוא תמיד הבין הכל.
"כן".
"הבנתי, מה אמרת לו?".
ניסיתי להיזכר. אבל הכל היה מעורפל.
"אני לא ממש זוכרת...".

"את צריכה עכשיו לבדוק אם הוא רוצה להישאר אתך בקשר או
להתרחק...".
"כבר שאלתי אותו אם הוא לא רוצה לראות אותי יותר".
"מה הוא אמר?".
התחלתי לצחוק.
"הוא אמר שהוא רוצה לראות אותי כל יום..".
"אני מבין למה".
ידעתי שהוא מחייך באותו רגע מהצד שני של הקו אז גם אני
חייכתי.

ידעתי שהייתי צריכה לספר לך איך זה היה איתו. איך גם אני
הייתי במקומך. איך גם אני סבלתי. אבל לא חשבתי על זה באותו
רגע. ומי יודע אולי זה לא היה עוזר לך בכלל. אולי זה רק היה
גורם לך להרגיש יותר נורא. באמת שאני לא ידעתי מה עדיף לך.

עכשיו אני כבר יודעת.

"אוף...".
"מה קרה?".
"דווקא שמישהו אוהב אותי ככה, אז אני לא מרגישה כלפיו אותו
הדבר... זה פשוט לא פייר".
"אל תדאגי, יהיו עוד הרבה כאלה".
"כאלה מה?".
"כאלה ידידים שיבואו ויגידו לך שהם אוהבים אותך".
התחלתי לצחוק שוב.

אחרי שנרגעתי אמרתי לו שאני לא רוצה את זה.
הוא שאל מה אני לא רוצה.
אז אמרתי לו שאני לא רוצה להתאהב באף אחד או שמישהו יתאהב בי.
הוא שאל אותי שוב למה.
ניסיתי להסביר לו ולא הלך לי אז בסוף רק אמרתי:
"כי עכשיו אני מאושרת".
"אז אם את מאושרת אז זה הכי חשוב".

ואם אתה מאושר אז זה הכי חשוב.
ואני יודעת שרק לראות אותי מחוברת או לשמוע את הקול שלי או
לחבק אותי כבר מספיק לך. וזה הכי חשוב.