הוא עמד במרכז הכיכר, מציץ בשעונו. הוא נראה כמחכה למשהו. או
למישהו. בעצם, למישהי. והמישהי הזאת מאחרת. וזה הרגיז אותו. אז
הוא עיקם את זויות פיו למעלה, בתנועה עצבנית קמעה. תקע ידים
בכיסים והתהלך מצד אל צד.
היא הגיעה בריצה, לחייה סמוקות, עיניה בורקות ופיה שופע
התנצלויות.
שיערה גלש על כתפיה בצורה אופנתית אם כי היה פרוע מעט.
זרועותיה הקיפו אותו. את צווארו. חש אצבעות חמות סביבו. הוא
חייך אליה, ושכח את רגזנותו הקודמת. הם שילבו ידיים והחלו
לצעוד. היא דיברה הרבה ובמהירות. הוא חייך, שתק והקשיב. ואז,
פתאום, נעצרו בקרן רחוב. אור פנס לילה נופל על שיערם ומזהיב
אותו. הוא עצר והביט בצללים על פניה. הוא חפן אותם בידיו וצלל
לתוך עיניה. היא חייכה, בתחילה במבוכה, אחר בפליאה שהשתנתה
לידיעה והבנה ורוך. היא נתנה לו להביט בה, ואז, אם כי עדיין לא
ידע שובע, קירב שפתיו לשפתיה בליטוף.
היא כרכה ידיה סביבו, כתפיו. הוא - סביב מותניה. כלואים ברגש
שלהם.
אדם עבר בלאט, מרעיש כחתול, אך ראשם נסוב לצד.
הוא הלך, מרכין ראשו. יודע שהפריע כאן לדבר מה חשוב.
מייחל שהיה לו דבר מה חשוב חוץ מאשר ללכת בודד ברחובות ריקים
וחשוכים.