בשעה שלוש לפנות בוקר פרצו אלי לבית.
הם כבלו אותי באזיקים ושמו לי שק על הראש.
כשהם גררו אותי למכונית עוד יכולתי לשמוע את אשתי צועקת מהבית.
מתחננת שיעזבו אותי בשקט. לרגע עוד יכולתי לשמוע קול נקישה
מצמרר. כאילו ריסקו למישהו את כל העצמות.

כשהתעוררתי מצאתי את עצמי זרוק על  'מיטה צרפתית' חצי קרועה.
מתחת מזרן היה מונח אם-16 ארוך ומחסנית חצי ריקה. התיישבתי על
המיטה ולקחתי אספירין מהתיק. הראש כאב לי מליל אמש.
אחרי כמה דקות של ניעור קורי השינה מהעיניים והסתגלות למזג
האוויר החורפי של תחילת נובמבר קמתי וצעדתי לעבר היציאה
מהאוהל. השמש הייתה כבר כמעט באמצע השמיים ועדיין לא הייתה חמה
מספיק להפשיר את חלקי גופי השונים. שטפתי את פני בברז השתייה
מתחת לחמ"ל וחזרתי אל האוהל.
על הכסא ליד המיטה הייתה חולצת ב' מוכתמת בדם. כנראה שלי וחלקו
של מנו, אני חושב. היה חשוך אתמול.
לקחתי זוג מדי ב' חדשים והלכתי למקלחת. בדרך אני חושב לעצמי,
למה הם לא שמו את מקלחות השדה יותר קרוב לאוהלים? אסטרטגיה
מסריחה. פיקוד עליון דפוק. ואני עדיין כאן. אידיוט. אני מרגיש
כאילו יצאתי מאיזו סצנת רצח של היצ'קוק. את כתמי הדם מהידיים
היה קשה להוריד. כתמים עקשניים. המים החמים שטפו אותי
ביסודיות. כאילו לא היה שום קרב אתמול בלילה.
עכשיו כשיש פחות אנשים בבסיס אפשר להתקלח יותר מחמש דקות מבלי
שהמים החמים יגמרו באמצע.

המארב.

שוכבים על ההר מול הגדר ומחכים לאלוהים.
צופים על הבסיס של ה'מקבילים' מעבר לגבול. מנסים לזהות דמויות.
סמוך לשעה שתים מגיעה חוליה שנייה להחליף אותנו.
לפתע מתחילות יריות. זיהו אותנו. אנחנו נותנים מטחי אש קצרים
ומתקדמים במהירות. החוליה השנייה, כמו ה'מקבילים', חוסלה כמעט
כליל. נשארנו שמונה. שוכבים, מדלגים ושוב שוכבים. יורים על כל
מה שזז. פשוט יורים. ג'נקי משלח רימון מהמטול אל עבר בניין
המפקדה שלהם. נהייה שקט. פגיעה ישירה. ירדן מודיע בקשר על
ההיתקלות. התגבור בדרך. מחכים.
מדי פעם מעיפים מבט לאחור. אולי החללים יקומו פתאום לתחייה.
אני זוחל ובודק את הנותרים. מצבם יציב. מותשים. נח כמה דקות
וצופה וממשיך לאחור. חמישה הרוגים עד עכשיו. מקווה שאולי מישהו
מהחוליה השנייה עוד חי. שישה. זקוקים לסד"כ. גם ככה המשימות
נהיות קשות בתקופה האחרונה.
ירדן מעביר לי את הקשר. בתצפית מודיעים שמזהים תנועה מעבר
לגדר. לוקח את ה- A-3 ממנו, הוא כבר לא יצטרך אותו. מכוון
ויורה. אני שונא תנים. שבעה.
התגבור מגיע. מעבירים הודעה להתקפל ועושים 'אחורה פנה'.
'הביתה'.

בוקר קריר, שמים תכלת. אוויר חדש הגיע לשכונה. החורף מתחיל.
שוטף פנים, מצחצח שיניים ויורד לעבר המטבח. ליד השולחן היא
יושבת. יפה כרגיל.
נושק לה וחוזר לקומקום החם ששורק מנגינה של יום חדש.
קפה, עיתון ולעבודה. את פרויקט הפרסומת לדודי שמש החדשים כמעט
וסיימתי. איזה רעיון מטורף - פרסומת למים חמים באמצע בסיס צבאי
- 'להתקלח יותר מחמש דקות מבלי שהמים החמים יגמרו באמצע'.
גם-כן קופי-רייטר. כמעט יותר מטורף מהקטע לסבון ששוטף כתמי דם
עקשניים. 'סאטלה' לא נורמאלית.