הרוקחת מתווכחת איתי.
" מותק אני מבינה, אבל גם את צריכה להבין, בסוף האחריות הרי,
היא עליי".
אני ממשיכה לנסות ולהסביר לה שהרבה יותר גרוע יהיה לחכות עם זה
עד מחר, ושכל הוויכוח סתם מיותר ושאני מבינה בתרופה הזאת הרבה
יותר טוב ממנה. כמו לדבר אל הקיר.
אני מרגישה את חוסר האונים והכעס משתלטים עליי, הופכים אותי
למרירה יותר, וסבלנית פחות "אני אומרת לך שזה בסדר, מה, את לא
מאמינה לי? אני נראית לך בת שלוש?? אם תתני לי 75 מ"ג זה גם
בסדר, הוא פשוט לא ידע איך מוכרים את זה אז הוא רשם 150..."
היא מסתכלת בי במבט אטום ואז בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה כמו
חולת נפש באמת. היא תוקעת בי מבט רווי רחמים, ספק מנסה להבין,
ספק חוששת שאמשיך להתפרץ עליה, ופתאום אני נבהלת.
אולי באמת הגזמתי. אולי הרוקחת חושבת שאני איזה משוגעת שבאה
לשגע אותה קצת באמצע היום המשמים הזה שלה?
לעזעזאל. מה אכפת לי ממנה בכלל??
מתקשרת אליו. עונה לי בקולו המרגיע. איזה מזל. איתו אני אף פעם
לא מרגישה משוגעת. נותנת לרוקחת את הטלפון הנייד ודי מצווה
עליה שתקשיב למה שיש לו לומר.
השיחה נמשכת ממש כמה שניות בודדות. היא מתרצה. אני מחייכת
בסיפוק, ואז תופסת את עצמי.
על מה בדיוק את מחייכת?? מה בדיוק משמח אותך?
העובדה שאת קונה מעט שליטה עצמית בקפסולות קטנות?

האישה שליידי רוכשת כדורים נגד לחץ דם. איזה כייף לה, אני
חושבת. לפחות נפשית היא בסדר. (ואולי לא??)