ישבתי על הספסל, מביטה בכל האנשים שעברו ברחוב. ידי תקועות
עמוק בכיסי מעילי. מרגישה מנוכרת, כמו מביטה מבחוץ על כולם. לא
קשורה, לא נשמעת.
לא נראית אפילו, רק לאלה שבוחרים לראות אותי. אלה שרוצים בכך.
חשבתי על כל אלה שיש להם אור בעינים. כמה ברי מזל הם. כמה ברי
מזל הם מרגישים בודאי. שהם בטח מביטים עלינו, האאוטסיידרים,
ממרומי ערפל האושר שלהם. ברחמים, כנראה. מסכנים, הם חושבים.
אושר אין להם, חייהם ריקים.
החל לרדת שלג. לא שלג אפילו. סתם חתיכות קרירות של משקע לח. לא
הייתי קוראת לזה שלג. קמתי. הגיע הזמן ללכת הביתה. למצוא קצת
חום ואור מטריאליים. תחליף לחיים, לא כמו אנשים אמיתיים.