מיטיבי הסוד שביננו, שומרים את סודם כיין משובח, ונותנים לו
משכן במרתפים הקרירים והאפלים של הנפש.

באשר ליין, לא ברור אם חפץ להשאר במרתף או להפתח להנאת בעליו.
הרי בפתיחתו הוא מגשים את ייעודו, ומביא את רגע הפסגה של
קיומו, שלא לומר חייו; אולם מה ליין ולמושג אנכרוניסטי כהגשמה
עצמית, שוודאי יוצא מהמהדורה החדשה של המילון, זאת שאני לא
ארכוש. ואם היין ישן רק בגילו אך לא בערכיו, בוודאי טורח לחשוב
על מעמדו בחברה, ובמהרה יגיע למסקנה המתבקשת - לפני פתיחתו הוא
מושא לתשוקה, הבטחה תלויה, נקי מרבב, עתידו לפניו, ואילו לאחר
מכן משאיר זכרון מעורפל מדי, בקבוק ריק שיושלך לאותו הפח עם
אמצעי הגנה משומשים ושירי אהבה מצהיבים.

הסוד, לעומת זאת, מחכה ככדור רובה בציפיה פרוקה ליום בו יידרך,
ואם יתמזל מזלו - ייפלט, אם במתכוון ואם בשוגג. אם יקדים היום,
ייכנס יין ותשתחרר נצרה, או ייסחט הדק במהלך מתוכנן היטב, טיבו
של הסוד הנפלט להקיז דם למכביר. באם נורה כהלכה, בוודאי יכה
פגיעה אנושה בנפש אויבינו, אך לצערנו ראינו מקרים רבים שהירי
בידי אדם לא מיומן, או אף בידי קלע ביום בו מבושש מזלו, יכול
לפגוע בכוחותינו, וגם אם לא יקיז כמות דם שתכתים את עיתוני
המחר, הרי שיכתים את היורה עצמו בכתם אדום מדם או יין.

ומה אם ייאחר הסוד לצאת? האם ישתהה וישביח במרתף הנשמה, יתבסס
כזכרון חד ורחוק, תגדל הכמיהה אליו, תחזור ההבטחה ותובטח,
ופיות נוספים ירגישו יובש פתאומי; או שמא יתרגלו המסובים ליי"ש
זול ולידיעות אחרונות להמתיק ארוחתם ושיחתם, והוא יאבד בתהום
מרתף הסודות? ואולי יבוא יום בו יחליט בעליו, אם לא פרש כבר גם
הוא לשכב במחבוא קריר תחת האדמה, לעשות מעשה, ולפתוח את פקק
הסוד. ריח הסוד החריף ימשוך אפים ארוכים רבים, אך אלה לא ישכחו
לתת לו את זמן הנשימה האידאלי, ורק לאחריו יתגבר בעליו על החשש
שנמצא בגבה של דעתו, יטעם אותו ברעדה, ומיד יירק בקמטו את
פניו, הסוד מקולקל, ההבטחה אכזבה, צריך היה לשחרר את הסוד
מוקדם יותר, ואם לא - מוטב היה להשאירו נשכח במרתף.