אמרת לי "אל תדאגי, ילדה, אני אף פעם לא אמות!" אך שיקרת.
שקר נוראי, כי הלכת לצבא ולא חזרת בשבילי...
הבטחת לי "תמיד אהיה איתך!" אך שיקרת לי...
אתה נמצא עכשיו עמוק בתוך האדמה, ואני נשארתי, ילדה קטנה
ובודדה.
הצהרת בפני "את תראי... אני אסיים את הצבא כל כך מהר,
וכשהכל יגמר, אני אחזור לזרועותייך!" אך שיקרת.
כי לזרועותי לעולם לא תחזור, ואת הצבא לעולם כבר לא תגמור.
הודעת לי "לעולם לא אשאיר אותך לבדך", אולם אתה בליבי תמיד
תישאר,
אך את חום גופך ואת עורך הרך - בחיבוקיך - לעולם עוד לא
ארגיש.

בהלוויה שלך דמיינתי את ידיך מלטפות את דמעותיי, או שאולי זה
היית אתה?
בהספד שלך, כל החוויות המשותפות שלנו עברו לנגד עיניי,
נזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו ובאיך שבכלל נפגשנו במקרה.
"יד הגורל", כך אמרת.
מדוע הגורל התאמץ כל כך להפגיש בינינו, אם הוא לקח לי אותך בלי
שום מחשבה נוספת?
"הוא היה גיבור, איש טוב", כך אמר עליך המפקד שלך... אותו מפקד
שהצלת את חייו.
אותו מפקד שהקרבת את חייך למענו,
אותו מפקד שהיה צריך למות שם במקומך.

"אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה..."
הבטחת לי שיפסקו המלחמות. אך על הבטחה זו אינני כועסת, כבר
הבטיחו לי זאת בעבר.
נשבעת לי "נאהב לנצח". את השבועה זו אני הולכת לממש היום...
כמה דקות של כאב יהפכו אותנו לרומיאו ויוליה...
אהבת חיים ומוות...
אתה אותי תמיד תאהב לנצח. עכשיו אני אוכל לנצח לאהוב גם אותך.