אני אצא מהבית עטויה בג'ינס.
אני בטוח אלבש ג'ינס כי אני לא רוצה, חלילה, להיראות יומרנית
או מתנשאת באיזושהי צורה.
חיים כל כך לא סטנדרטיים יש לי, שאפילו סיפור לא בא לי לכתוב
עליהם.
סיפור צריך לכתוב על משהו פשוט, משהו יומיומי שאנשים יוכלו
להזדהות אתו.
פעם חייתי חיים כאלה.
חיים סטנדרטים שמתאימים לקריטריונים שמציבים לנו.
אתה תהיה קלאבר.
אבל מתון.
דעות פוליטיות זה לא חובה - ואם כן, אז לפי בחירה.
אתה חייב לדעת מי זאת שרית חדד;  אתה רשאי ללעוג לה. ללאונרד
כהן לא לועגים, הוא יגרום לך להיראות טוב בעיני אנשים אחרים -
איך אומרים, לא לשרוף גשרים.
אתה צריך לדעת מספיק על ניו יורק כדי להשוויץ בזה בפני אלה שלא
יודעים.
כמובן, יעזור מאוד אם תעבור לגור בתל אביב. בעצם, כל גוש דן זה
בסדר.
ירושלים...
אם אתה סטודנט, אז ירושלים תעבור. בקושי.
לסטודנטים, מאידך, מתווספת גם קטגוריית ההברקה.
אתה צריך להיות מבריק ומיוחד. אנשי הרוח הקרירה. יש משהו תכול
ועוצר נשימה בסוג הזה של אנשים, משהו מסתורי ויפה עד כאב.
כמובן, שזה לא ישתלב טוב בכלל עם חזרה בתשובה.
חטאתי. עוויתי. פשעתי.
ראיתי תמונות מאירלנד לפני כמה ימים. מים ירקרקים סוערים. קצף
לבן תופח ואינסוף אפור. בתים צבעוניים, נמוכים. דרך האספלט
שהסתעפה בין גבעות הירוק.
ראיתי שם איש אחד עומד על חוף ים.
לא היה שם לא מטקות ולא אורי זהר. שגם הוא חזר בתשובה.
היה אפור. חוף ים שמיועד לכתיבת שירה. ים, שכל מטרתו היא להיות
שם - לא לשרת אותך בשום צורה ולא להתחנחן עם דגלים לבנים.

"Mikey's Diner.
We serve coffee all day long."
מייקי מייקי... אתה בטוח מבריק ומיוחד.
החורף המהפנט שנשמתי מהתמונות האלה הכיל אותי בצורה מוחלטת.
חשתי בנימי עור פניי את נתזי המים המלוחים, את המשבים הקרים
שהיו דוחפים לי תלתלים לעיניים.
הרגשתי את ריח הטחב בספרים שעל המדפים בחדר של פילוסוף גאלי.
משום מה, האנשים האלה כבר לא מזוהים אצלי עם דיזנגוף סנטר.
בדיזנגוף סנטר הייתי, הם לא שם.
יותר ויותר, הם החלו להיטמע אצלי בחורף, במעילים חמים.
אז כבר אמרתי שאני אלבש ג'ינס?
זה חשוב, בגדים.
חשוב לאללה.
אני אקנה מעיל ג'ינס. קצר. עד אזור המותן.
אני אבריק לי בנחת באודיטוריומים מלאי מוחות בשלים שלא אוכל
לטעום אפילו אחד מהם, כי אני כבר כל כך, כל כך נאהבת.
אני אסע לשבתות בחסידות קרלין - אראה את הוואדי העמוק שמתחת
למעקה ואת הילדים המלאכיים צועדים ברחובות דמויי עדן.
אני אבלע מתחת לשמיכת פוך, בין סדינים קרים ורוח מטורפת שורקת
לי בחלון שאשאיר פתוח במיוחד בשבילה.
סבו ציון והקיפוה, ספרו מגדליה:
שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה, למען תספרו לדור אחרון:
כי זה אלהים אלהינו עולם ועד, הוא ינהגנו על מות: