אני והיא גמרנו.
זהו נגמר אין יותר דבר כזה אני והיא, היא ואני, אנחנו.
אנחנו גמרנו.
אני כבר לא חושב עליה יותר, באמת, עברתי אותה, היא מין זיכרון
דהוי שנשאר לא יותר מזה, אתם מבינים מרוב שזה לא היה משמעותי
אני לא זוכר לא בגלל שהדחקתי או משהו כזה, או שאני כאילו עברתי
אותה אבל בעצם אני בוכה בלילה שתחזור, זה ממש לא ככה אני עברתי
אותה זה נגמר ואין טעם לדבר על זה, אני גם בטוח שהיא לא חושבת
עלי ובטח לא מתגעגעת אלי.
היה לנו משהו טוב באמת, משהו שנראה מבחוץ לעיניים זרות לכם
לדוגמא כאילו אנחנו זוג מושלם, היום שאני מסתכל לאחור אני לא
כל כך מבין איך הסתדרנו , כנראה שהסתדרנו, בכל זאת היינו ביחד
ארבע שנים ביחד, חוץ מכמה ימים פה ושם שהלכתי למילואים והיא
הייתה איזה חודש בצרפת, לא ממש נפרדנו ליותר מכמה שעות מקסימום
יומיים אבל באמת שאני לא זוכר הרבה ממה שהיה.
אני אפילו לא זוכר איך נפגשנו ,זה היה מזמן לפני כמעט חמש
שנים, אבל אני לא זוכר הכל, אני לא זוכר מה היא אכלה או איפה
ישבנו (נראה לי שזה היה בבר גיורא), אני לא זוכר מה היא לבשה
באותו ערב, מה אני שתיתי או על מה דיברנו, לא זוכר כלום, פשוט
כלום, לא זוכר מה צבע העיניים שלה , היו לה עיניים כחולות
גדולות גדולות, שנראו כאילו הם בוהות אבל היו מלאות בטוב והמבט
שלה ממש מלטף, מיוחד, בעיניים שלה נראיתי מישהו חשוב מישהו
אהוב, המבט שלה הקשיב לכל ואני אהבתי לאבד בתוך העיניים שלה
שהיא דיברה בכל מילה הצבע שלהן השתנה, לא הוא לא נעשה ירוק או
ורוד, פשוט כחול אחר, יותר נקי, יותר בוהק, פתאום השחור גדל או
קטן, הגוונים נהיו יותר חדים או מטושטשים, האדוות שמסביב
לאישון תמיד בחשו, תמיד געשו.
טוב אז אני זוכר את העיניים שלה, זה לא חוכמה את העיניים שלה
קל לזכור אבל חוץ מזה אני לא זוכר הרבה, אני לא זוכר מה היא
אהבה לעשות בשעות הפנאי אני אפילו לא זוכר מה היא למדה
באוניברסיטה או איפה היא עבדה בזמן או אחרי  הלימודים, כלום
ולא בגלל שהדחקתי אלא בגלל שעברתי אותה, אני אפילו לא זוכר מי
נפרד ממי, אני רק יודע שזה נגמר.

טוב אתם שואלים למה אני מספר לכם את כל זה, אם אני לא זוכר
אותה ואם באמת עברתי אותה אז מה אני רוצה לעזאזל, מה אני רוצה?

יש אנשים שאחרי שמשהו טוב עוזב אותם, עם עיניים יפות כל כך
וגוף רך כל כך, הם שוקעים במחשבות ובעיקר אחרי תקופה ארוכה כל
כך של ארבע שנים ושלושה חודשים ושלוש עשרה יום, שהם ביחד עושים
הכל גרים ביחד, חולמים ביחד, מקווים ביחד, מפחדים ביחד שום דבר
כבר לא לבד אין אני רק אנחנו, אז מה הפלא שיש אנשים מאבדים את
עצמם לדעת, מה הפלא שיש אנשים שלא מצליחים לקום בבוקר ואז עוד
בוקר ועוד אחד ושבוע פתאום הם מוצאים את עצמם שלושה חודשים לבד
ממש לבד, הם לא עונים לטלפונים מפסיקים ללמוד לא יוצאים מהמיטה
לא עוזבים את החדר לא מחליפים את המצעים, לא מנקים כלום לא
מפנים את הזבל בקיצור שובתים לגמרי מהחיים וזה הגיוני אני יכול
להבין איך בן אדם מגיע למצב כזה, זה כאילו רגע אחד יש לך הכל,
אתה חשוב, אתה אהוב ,מישהו מקשיב לכל מילה שלך ואוהב אותך
ועכשיו אין אף אחד מסביב, אין מי לנקות את הבית, אין אם מי
ללכת לישון, אין על מי להסתכל או לחבק שאתה מתעורר באמצע הלילה
מתוך חלום בלהות שבו היית לבד בעולם, אני מבין איך אנשים
יכולים להתחרפן לגמרי, אבל אני לא כזה אני עברתי אותה, זה נגמר
היה נחמד, אבל נגמר אני אפילו לא זוכר איך היא נראית.

אני רק רוצה שתדעו שבאמת, עברתי אותה וזה נגמר, נכון היה לי
תקופה קצרה יחסית שבה קצת לא תפקדתי כמו שצריך אבל קורה נכון
דיברנו על זה, כל אדם יש לו את זמן הסתגלות שלו, כאילו שלכם זה
לא קרה, שינוי קטן בסביבה שלכם, לא משהו שרגילים, כמו שמזיזים
מיטה בחדר או שישנים אצל מישהו אחר ובלילה לא מצליחים למצוא את
הדרך לשירותים או כמו שחוזרים לארץ ולא מליחים להתרגל להפרשי
שעות או למנטליות, זה קשה אבל עוברים את זה, תוך כמה ימים
ומתרגלים לזה, כבר מצליחים ללכת לשירותים בחושך מוחלט או
מתרגלים לעצבים ולארסים או לזה שהצד שלה במיטה קר ולא היא לא
תחזור, אפשר שוב לעשן בחדר ואף אחד לא מתעצבן שהרצפה מלוכלכת,
או שיש ערמה של כלים בכיור  או למה לא זרקתי את הזבל או למה לא
הורדתי את צ'וצה.
לוקח זמן אבל תוך כמה שבועות כבר מפסיק הבכי, וקמים מפנים את
הזבל ושוטפים את הכלים לאט לאט שלב שלב, לא צריך לרוץ קדימה
בכל זאת ארבע שנים שלושה חודשים ושלוש עשרה יום זה זמן, וזמן
לא בטל אי אפשר לשכוח ישר לוקח זמן.

אז אני רציתי להגיד לכם ולכולם סופית שאני עברתי אותה,  אני
והיא גמרנו, כבר עברו הרבה מים בנהר, ומה שלא נשטף אז בטוח
נשחק.
אני יודע שהתנהגתי קצת מוזר אחרי, ונראה לרגע כאילו בחיים אני
לא יעבור את זה או שאני הולך משהו מטורף, בסדר גם צוצה לא סלחה
לי בהתחלה, אבל אחרי כמה שבועות אולי חודשיים כבר יצאנו החוצה
לראות עולם ולפגוש אנשים אולי נשים, טיילנו לנו שוב בשדרות רק
היא ואני, צוצה ואני כמובן, לא היא, היא עזבה, פעם היינו
מטיילים שלושתנו עכשיו זה רק אני וצוצה, אז מה ?
לא הבדל גדול, שניים, שלושה אותו דבר, אנחנו מטיילים בשדרות בן
גוריון לכיוון הים אולי נלך לטייל על שפת הים, היא מאד אהבה
לטייל על שפת הים, האדוות היו מתנפצות על  רגליה, וצוצה היתה
נובחת על הגלים הקטנים, כמו איזה שומרת ראש, אני תמיד הייתי
מסתכל לאחור מנסה לחרוט זיכרון, תמונה, היא לבשה שמלה לבנה
שהתנופפה קלות ברוח ערב קיצית, שיערה החום התבדר ברוח והיא
בכלל לא נאבקה בו נתנה לו חופש כמו שנתנה חופש לכל העולם.
אחר כך היינו רואים את השקיעה והולכים הביתה מלאים חול ושמחה.

אבל אני לא זוכר הרבה, אני אפילו לא מסתכל לאחור להזכר, אני גם
לא הולך לים, כי קצת קשה לא להזכר אבל מה זה משנה אני עברתי
אותה.

נשמע שהיה טוב, נכון ?
אני לא ממש זוכר אבל הרגשה שכן היה טוב, אבל אף אחד לא הבטיח
לכם שמשהו טוב לא יגמר, נכון.
אנחנו לא ילדים, אנחנו בוגרים, מבוגרים ואנחנו לא מאמינים באמת
באגדות ועושר ואושר, ופיות ונסיכות וכול החרא הזה.
אבל זה היה טוב באמת לפעמים הרגשתי כאילו היא הפיה שלי ואני
הנסיך שלה, ולא שהאמנתי באגדות פשוט לא הבנתי שזה יכול להגמר.

אז איך זה נגמר ?
נגמר, קרה מה שקרה, וכבר פתאום דברים לא היו כמו לפני, לא יודע
פתאום התחלנו לריב על כלום, ועל הכל, היא אמרה שהיא לא משרתת
שלי ולא רוצה להרגיש כמו מנקה שלי, ופתאום הכסף נהיה נושא,
וצריך לחשוב על העתיד, והדירה התחילה להתפרק, וניסיתי לנקות
ולסדר, את התריס ואת המקרר, ואפילו בפסח האחרון צבעתי את הדירה
אבל הטיח התפרק ואני באמת ניסיתי לסדר, אבל היא אמרה שצריך
ידיים מקצועיות, ולא כל דבר אני יכול לעשות בידיים שלי, ובאמת
שניסיתי אבל הכל התפרק לי בידיים.
אני חושב שהכל התחיל או יותר נכון נגמר אחרי שחזרה מצרפת, היא
למדה אופנה וקיבלה מין חודש לימודים בפאריס, אני לא כל כך זוכר
למה בדיוק, אבל היא נסעה, רציתי גם לנסוע אבל לא היה לנו כסף
גם לזה והעדפתי לחסוך קצת ולוותר למרות שתאמינו לי רציתי להיות
איתה שם.

כמו שאמרתי זה נגמר לא היה יותר אני והיא, או היא ואני, לא היה
אנחנו, היה לבד, לפחות ככה חשבתי, אז שראיתי אותה שוב ,כבר לא
היה לבד, אחרי שלושה חודשים ושבועיים וארבע שעות אחרי שהיא
נפרדה ממני הרחתי ריח מוכר של בושם, חשבתי שזה בטח בגלל שסתם
התרגלתי לצחנה של הבית ועכשיו אני פשוט מריח ריח טוב אבל לא,
זה היה ריח שלה, בבן גוריון, ואז ראיתי אותה, ממש שמחתי, נכון
עברתי אותה אבל עדיין,  היינו שלושתנו, ואז צוצה הגיעה מרחוק
רצה, היא בטח גם הריחה אותה כמוני מרחוק, עכשיו שנינו עמדנו
אני והוא, היא התכופפה אל צוצה  ונישקה אותה, רציתי להיות צוצה
בפעם הראשונה בחיים שלי, אחרי היא זה היא חייכה אמרה שהתגעגעה
ואנחנו נראים טוב, לא יכלתי להחזיר באותה מחמאה, למרות שכן גם
הם נראו טוב ביחד, החלפנו כמה מילים עדכונים, ספרתי לה שאני
עדיין באותה דירה והיא אמרה שחשבה ככה ושהם שוכרים דירה ליד
דיטה איפה שהיא עבדה בזמן האוניברסיטה, הדירה עם המרפסת הורודה
ברוטישלד ידעתי איזה דירה היא מדברת רצינו לשכור אותה בזמננו
אבל היא עלתה יותר מדי, הוא כל כמה זמן נישק אותה, רציתי להיות
כל כך הוא.

אבל עברתי את זה, עברתי אותה ואני בטוח שלכל אחד קשה לראות גבר
זר מנשק את החברה שלו, טוב אז החברה שלו לשעבר, קשה אבל עוברים
את זה, מתגברים לוקחים את עצמנו בידיים, או יותר נכון את צוצה
בידיים, וממהרים הביתה לפני שהדמעות יתפרצו שוב, הגעתי הביתה
וסגרתי אחרי את הדלת צוצה כל הדרך נבחה, וגם בבית המשיכה לנבוח
ולילל ושרטה את הדלת בעצבים, הבנתי אותה גם אני הייתי שמח
להיות שוב בחוץ, להרגיש את השמש, לראות אנשים להשתמש בחושים
מנותקים, גם אני שמחתי לראות אותה, לא רציתי לחזור לבית המצחין
הזה, אבל כנראה שאז עוד לא התגברתי, אבל עכשיו תאמינו לי אני
עברתי אותה, אני גמרתי עם ההספדים גמרתי עם ההלוויה והשבעה
הארוכה הזאת, אני גמרתי איתה.

אחרי כמה שעות של עצבים ובכי, ובכי ועצבים, ושוב עצבים ושוב
בכי, נרגעתי גם צוצה נרגעה, היא נרדמה ליד הדלת ולא הבחינה
שיצאתי מהדלת, יצאתי בשקט, הגעתי לכביש והתחלתי לרוץ, לא ידעתי
לאן, רציתי מהר ככל שיכלתי, רגע אחד הייתי בבן גוריון ואז בחוף
גורדון, ואז חוף פרישמן, בניין האופרה, המשכתי לרוץ מצאתי את
עצמי רץ באמצע הכביש בין מכוניות וארסים באלנבי ולא היה לי
אכפת שכולם עצבנים וצופרים, רצתי ורצתי לא עצרתי לרגע, עד שלא
היה לי אוויר וראיתי שחור, נשענתי על עמוד חשמל מתנשף, משתעל,
לאט לאט חזר לי האוויר לריאות והצבעים התבהרו, כבר לא ראיתי
שחור בעיניים ראיתי ורוד, אז באמת הכל התבהר אני חייב לעבור
אותה לגמור אם זה ולהמשיך הלאה, הסתכלתי על המרפסת הורודה
בקומה הראשונה הכל היה חשוך אולי כתם אור קטן של נר או מנורת
לילה, שמתי לב כי כל הבניין חשוך, טיפסתי אל המרפסת, שעמדתי
בתוכה שמתי לב שבאמת שזה אור נר ולא מנורת לילה, מתוך החדר
בקעו צלילים מלודיים שקטים, הם שכבו במיטה, אני מכיר את
המוזיקה ואת האור ואת כל ההרגשה, חיכיתי שיגמרו וירדמו, ואחרי
שלוש שעות שהנר כבה, נכנסתי פנימה ראיתי אותה שוכבת שם אור
הירח שנכנס דרך דלת המרפסת הפרוצה האיר עליה היא עדיין נראתה
טוב רציתי לנשק אותה ברכות להעיר אותה מהחלום שלה ומשלי שנלך
הביתה צוצה מחכה, אבל ידעתי שאני צריך לגמור  עם זה, ראיתי את
היד שלו מחבקת אותה, ואז שוב הבכי העצור, הדמעות התחילו כמעט
שוב, אבל אז העצבים, דבר ראשון דפקתי לו את מנורת לילה לתוך
הראש, אני לא יודע ממה היא התעוררה, מרעש ניפוץ המנורה או מרעש
ניפוץ הגולגולת שלו, היא התיישבה מבוהלת מסתירה את גופה בשמיכה
מכוסה בכיסוי שפעם קניתי לה, מתקשה להאמין, היא הסתכלה עלי,
בתוך הכחול  לא ראיתי גוון מוכר, ראיתי בעיניים שלה גוון שאף
פעם לא ראיתי, גוון של פחד, אמרתי לה שאני מצטער אבל אני צריך
לעבור אותה, לגמור עם זה, היא כמעט החלה לצעוק, אבל הספקתי
לדחוף לה לפה את החטא ועונשו של דוסטויסבקי ( אז זה היה הסופר
שלה ) והתחלתי לחנוק אותה, בידיים שלי, אחרי שסיימתי נקיתי
הכל, שלא ישארו עקבות וחזרתי לדירה, צוצה בהתחלה נבחה בכעס,
אבל אז היא הריחה את הריח שלה מכפות ידי וליקקה אותם.

אתם מבינים? אני עברתי אותה, אני אפילו לא זוכר איך היא נראית,
או מה היא אוהבת לעשות. אני עכשיו יושב חי על החוף רחוק אלף
שנות אור מכל זיכרון ממנה, צוצה משחקת בחול ונובחת על הגלים,
גם היא כבר לא ממש זוכרת אותה.
עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. אני אפילו לא
זוכר מה היא לבשה.