בואו ואני יתאר לכם איך היא נראת:

היא נמצאת בתוך ספר תנ"ך עתיק בן כ- 200 שנה.
למה שמתי אותה שם? אין לי תשובה...
אבל הספר העתיק הזה שכבר מתפורר ומעלה עובש, שומר לי על התמונה
הזאת הכי הרבה!
חחח, אני אפילו לא מצליחה לחשוב על זה... למה אני בכלל רוצה
לשמור אותה, אני לא יודעת, אבל מה שאני יודעת זה שאני לא רוצה
לוותר עליה אפילו שהיא מראה לי את כל הרוע שיכול להיות בעולם
הזה.

התמונה הזאת היא תמונה רגילה כמו כל תמונה, בצד התמונה יש
תאריך ויום... (אבל לא רואים משהו ברור).
הרקע שלה הוא מאחד מהתצפיות של הר מירון - ההר השני בגובהו
בישראל.
השמיים ריקים מעננים - פשוט תכלת טהור.  
אם נרד עם מבטינו מטה נראה את הגבעות והשדות החקלאיים וישובים
וכבישים ומכוניות - הכל כרגיל ממשיך כשהרוע נראה בבירור שאין
כמותו.
אך התמונה לא מתמקדת בזה או בשיחים הקוצניים ובאבנים שנראים
בבירור בתמונה.
היא מתמקדת בשני אנשים, שאהבו את האהבה הגדולה שבעולם,
או לפחות אחד מהם, אפילו ששרר שם הרוע והכאב.

היה זה יום שטוף בשמש אך עדיין היא הייתה עם סוטשרט ענק של
פוקס בצבע אדום, עם בנדנה של הראש בצבע טורקיז עם איתורים
בלבן, היא לבשה מכנס תכלת עם פסים לבן אדום לבן בצידי המכנס,
את נעליה לא רואים מכיוון שהמכנס כיסה אותם.
הוא לעומתה גבוה למדיי לבוש בגופיה שחורה שגילתה את הרוע שהיא
לא ראתה, עם מכנס לבן ומגפי הליכה חומות.
הוא החזיק לה את הבטן, אח, כמה זמן לקח לו לגעת בה בבטן המקום
שכל כך לא אהבה!
והיא, החזיקה לו את היד בתקווה שלא ישחרר לעולם.

אך גם בזה התמונה לא מתמקדת דיי.
היא מתמקדת בנשיקתם, בנשיקתם העצומה שלא נראתה עוד.
היא משדרת כל כך הרבה עוצמה - שממנה היא ממש תמימה אבל ממנו
היא ממש... אפילו אין לי מילה לזה.. .


להגיד הרבה על התמונה הזאת אני לא יכולה, אבל היא עושה לי הרבה
כשאני רואה אותה.

עכשיו כשאני רואה אותה אחרי כל כך הרבה זמן שהיא הייתה סגורה
בתוך הספר, היא עושה לי הרבה רחמנות, רחמנות על הרוע הזה שניסה
בכל כוחו להרוג אותי אך לא הצליח ובכך הוא נחלש והוא לא יכול
להפיל אותי, לא עוד!


אז אם אתה קורא את זה תדע שזה נכתב עליך - אתה והרוע שבך עוד
תפלו ואתם תפלו חזק משאי פעם לא תוכלו לתאר!