"הסנדביצ'ים שלו זה שירה" - התחיל נוי בהתלהבות אופיינית. -
"הוא מלטף ומנשק את הבשר, מניח את כל המרכיבים בכזאת עדינות,
קלות, אווריריות על פני הלחם. מרגישים את הרוחניות שהוא משרה
על הכנת הסנדביץ'".
"על מה הוא מדבר?"- חשבתי לעצמי, הוא מגזים בתיאורים שלו,
הבנאדם בסך הכל עושה כריך... אבל החלטתי לבוא איתו בכל זאת
לתיאודור, איש הסנדביצ'ים.
בלב העיר, אל מול בית ספר תל אביבי גדול, מצאנו את המקום
האפרורי והבלתי מרשים חזותית הזה. בפנים עמד מקרר ארוך, שקוף
בחציו ובו בשרים שונים, ירקות, חמאה, גבינות ושאר מרכיבי
סנדביץ'; מספר מראות, שולחנות וכסאות מעץ. על המדף שהיה תלוי
על הקיר עמדו קופסאות ישנות של זיתים יווניים וערביים, בקבוקים
משומשים של יין ושל שמן זית וכן צנצנת ריקה. הקירות היו אפורים
וחסרי חיים, עליהם נתלו מספר צילומים וכרזות ממסבאות ישנות
בארצות הברית. מעל דלת הכניסה היה תלוי שלט גדול בצבע בז',
עליו התבססו אותיות בכתב-סתם שהכריזו על שם בעל המקום.
פתחנו את הדלת ופסענו פנימה. הדבר הראשון שתפס את עיני היה
מראהו המוזר משהו של תיאודור האיש. הוא היה קירח, מצולק, בעל
עיניים כהות כשל אדם מטורף, גבות נמוכות וסבוכות וידיים חזקות
ומאיימות. הוא הזכיר את אחד המלחים הפשוטים שעבדו במטבח או
בניקיון הסיפון על אוניות פיראטיות. תיאודור היה בעיצומו של
הכנת סנדביץ' לאחת מלקוחותיו, פיליפינית - ככל הנראה מנקה באחת
הדירות הפרטיות באזור. הבשר נחת נחיתה רכה על פני הלחם, עוטר
בפיסות מלפפון חמוץ ועגבניות מיובשות, המלח והפלפל פוזר מלמעלה
והסנדביץ' נסגר. (ככל הנראה, הגענו לקראת סוף הכנת הכריך).
ואז הגיע תורנו. נוי ניגש בביטחון עצמי ובחר את סוג הלחם, אחד
מתוך שמונה סוגים שונים (!) והאיש החל במלאכתו.
ראשונה הייתה החמאה, גוש צהוב ענק שהיה מונח על שקית בסמוך
לגבינות, הסכין חתכה דרכה בקלות, כמו דג שחותך בגופו את המים
באגם, עלתה מעלה ונחתה לבסוף על פרוסת הלחם, מרחה את החמאה על
פניה והונחה בצד.
"ממה נתחיל?"- שאל תיאודור בקולו המעודן והרך, -"מיונז? חרדל
דבש?"
- "כן, כן, בטח!"- ענה נוי בהשתוקקות. בדומה לחמאה, עשו את
דרכם הרטבים לעבר פרוסת הלחם, נמרחו עליה באחידות שיצרה
הרמוניה מושלמת בין הצהוב הייחודי של החרדל לבין הלבן החלבוני
של המיונז. ואז הגיע שלב התוספות.
"מה לשים בסנדביץ'?"- שאל תיאודור בצורה נעימה ורגועה להפליא.
-"עגבניות מיובשות?"
התשובה מפי נוי הייתה חיובית, תיאודור הוציא מאחת הצנצנות
במקרר פיסות חומות ולחות, חשודות למראה. במיומנות ראויה לציון
הוא חתך אותן לרצועות דקות והניחן על גבי המצע הצהבהב של החרדל
והמיונז. במיומנות דומה נחתכו המלפפון החמוץ, הרוקט והבזיליקום
והונחו כולם בתוך הכריך, שהחל לקבל צורה ולקום לחיים. מספר
תוספות מקוריות נוספות כמו בצל אפוי, עגבניות אפויות, פלפל
קלוי ובצל ירוק הוסיפו נפח וצבע לסנדביץ'.
אז הגיע החלק החשוב ביותר, הבשר, או במילים אחרות ליבו של
הכריך, החלק החיוני שמחייה ומעצב אותו. כאן נכנסו לפועל
הטעימות, בזו אחר זו נחתכו פיסות דקות של בשרים שונים מדהימים
ביופיים וכפי שנוכחנו לגלות בהמשך, מדהימים אפילו עוד יותר
בטעמם. ביניהם היה הרוסטביף הקטיפתי והרך, שליטף את החיך ושיחק
כרצונו בבלוטות הטעם ולאחר שנלעס ונבלע השאיר זיכרון של טעם
קסום בפה; בשרים רוסיים איכותיים שונים שהדהימו במגעם מלא הרוך
ובטעמם השומני במידה נכונה בדיוק. הבשרים נבחרו, תיאודור פרס
אותם במכשיר מיוחד, הכלל מסור חד מסתובב שהופעל על ידי חשמל
("כשאני אהיה גדול אני מבטיח לך שיהיה לי כזה" - קרא נוי
כשעיניו נחתו על המסור) והניח אותו על גבי הר התוספות. הבשר
כיסה את ההר הזה והשלים מראה מלבב שהזכיר סצינה כלשהי מעולם
הטבע, אולי התפרצות של הר געש והתכסותו בלבה, אולי שלכת שמכסה
את פני האדמה: אנשים שונים היו מפרשים את המראה באופנים שונים,
אך דבר אחד היה ברור לכל: הם חוזים בתופעה יוצאת דופן.
ולבסוף הושלם התהליך היפהפה הזה, תיאודור לקח מעט גרגרים
לבנים ומעט גרגרים שחורים של פלפל, הניחם על פני משטח קרש
החיתוך שלו ובעזרת סכין יפנית רחבה מעך אותם במכה חזקה, שניתנה
על ידי יד מונפת גבוה אל-על. לאחר מכן, אסף את הפלפל  ביד מצד
אחד ובסכין מהצד השני, הרים את שתיהן כשהפלפל ביניהן ושחרר
אותו בתנועה שמאפיינת מנצח תזמורת על פני הר הגעש של הכריך
המוכן.
ההכנה הושלמה כאשר תיאודור לקח את פרוסת הלחם השניה וסגר
בעזרתה את הסנדביץ', לקח את הסכין היפנית ההיא וחצה אותו
לשניים.
לפתע נוכחתי להבין שהגיע תורי, חשבתי לעצמי "לא - זה יותר מדי
בשבילי", אז אמרתי פשוט:
"אני אקח את אותו הדבר". התהליך המרהיב חזר על עצמו פעם נוספת
ואני הייתי מרותק למראה הזה. ועל הטעם - או הטעם! - אני לא
ארחיב. אחרי הכל, פעמים רבות ניסה האדם לתאר שלמות במילים
ארציות ולא הצליח.