שלוש שעות לא הייתי בבית-קפה. זה ישר מקפיץ לי את השריר הקטן
והמפורסם של עין ימין. אני שמה עלי טריינינג אדום, טי-שירט
צהובה, נעלי אצבע ירוקות ויוצאת לשכונה. אני נראית כמו ארטיק
אבטיח, אבל זה לא ממש מטריד אותי. אני עוצרת מול הכספומט
להוציא כסף. "בקשתך בטיפול" עונה לי הכספומט מתוך המכשיר. אני
תוהה איך זה שלי אין כסף לפסיכולוג אבל הכרטיס שלי בטיפול. שטר
של מאה שקל מחייך אלי מהחריץ, עושה לי טיזינג. אני מושכת אותו
החוצה והכספומט מושך אותו פנימה. אנחנו משחקים ככה במשיכת חבל
עד שאני מנצחת. מחייכת חיוך מספר שתיים לכספומט והולכת לקרוע
את העיר.  בדרך אני פוגשת את עופר. הוא הולך לפגוש שלושה
בחורים שהכיר דרך האינטרנט. לפי הסיפורים שלו, על השעון שלו יש
עשרים וחמש שעות. איזה כיף לו. הוא לא צריך להתברבר עם כל
הסיפור הזה של שעון חורף-קיץ. הוא מקציב לכל פגישה שעה ועשרים
דקות כדי שתהיה לו הפסקה של עשר דקות בין אחד לשני. מיד עובר
בי גל נוסף של געגוע לפסיכולוג שלי שזקוק לאותן הפסקות עצמן
בין פסיכי לפסיכי (הו, איזו הקבלה נפלאה - זיון וזיון שכל
מצריכים את אותה מנוחה). בהפסקות האלה, דרך אגב, הפסיכולוג שלי
היה הולך לעשן סיגריה. אני שילמתי לו ארבע מאות שמונים שקל
לפגישה כדי שהוא יספר לי למה אני מעשנת ולמה אני צריכה
להפסיק עם זה. אני ממשיכה בצעדים בטוחים לבית הקפה השכונתי שלי
(טוב בית-קפה קרוב מבית-קפה רחוק). אנשי ההפוכים יושבים
זוגות-זוגות כמו בתיבת נח ומדברים על משמעות החיים. או על
זיונים. הכל לפי המקרה. רע-למיטה לשעבר ישוב שם (בבית הקפה
שלי! שלי!) עם בחורה בלונדינית-עם-עבר-שחור, מה שהיינו קוראים
לזה ברמלה, ומשחק אותה מרוכז בשיחה ולא בחזה המלא עד להתפקע
שלה. אני מתעלמת ממנו, כמובן (גם לי יש כבוד!). שולחן של חמש
פעוטות כוסיות לוטש בי עיניים. נדמה לי שלאחת מהן אפילו נפלה
הלסת. נכון, נעלי האצבע שלי לא הולכות טוב עם נעלי העקב שלהן,
שאחי אמר פעם שאפשר להתאבד בקפיצה מהן, ועם הקוקו האסוף בקפידה
עם התלתל הנופל-על-צוואר שכאילו נפל שם בנונשלנט, אך למעשה
עוצב בבייביליס בעבודה של שלושים וחמש דקות מול המראה. הן
מדברות בקול צפצפני ורם על שלושה בחורים מה-זה-שווים, במקביל.
אני לא יודעת מתמטיקה (בעיות זמן-מהירות-מרחק הייתי פותרת עם
אטלס וסטופר), אבל נראה לי ששלוש לא מתחלק טוב בחמש. חוץ מזה,
מאמא שלי ירשתי את חוסר היכולת להתרכז באופרות סבון שיש בהן
שלושה סיפורים במקביל על חמש נפשות. אני מתלבטת בין הפוך לבירה
והולכת על הבירה (לף בלונד, שיתאים לי לשיער). זה פשוט יותר
מתאים לטרייניג. שלושה בחורים שיכולים לשמש פרסומת ל"נטורל
פורמולה" עם כל הג'ל בשיער מגיחים בטי-שירטס שחורות צמודות.
לאחד מהם משתלשלת בלונדינית מזרוע ימין. השניים הגלמודים
סוקרים את הקפה במהירות ומגלים את השולחן המחומש. בחיוכים מלאי
השיניים שלהם אני רואה ששתיים דווקא מתחלק ממש טוב בחמש.
הכוסיות עושות עצמן לא רואות אבל מצלמות כל שערה ושערה. אני
שותה לכבוד זה. ערן, הבעלים של הקפה, מזמין אותי לבירה השנייה.
בשלישית אני כבר מתקשה לראות משהו, כי העיניים שלי בגודל של
אפונים. אגב, אחרי שלוש בירות כולם נראים לי יפים. אחי אמר לי
פעם שכשאני והוא מתחילים לחייך בלי סיבה סימן שהשתכרנו. ואני
מחייכת. המון. ללא סיבה כמובן. בחור יפה-עד-כאב קולט אותי
מרחוק ומזמין את עצמו להצטרף אלי לשולחן. אני שותה איתו בקרדי
בריזר כדי שהוא לא ירגיש לבד. אין ספק שאחרי ארבעה משקאות אני
נעשית גם חייכנית, גם חברותית, וגם מסוגלת להתעלם מהשילוב
שתמיד מעלה בי בחילה של סנדלים-תלתלים-שיער ארוך. ערן, שעומד
כל הזמן בבר מאחורינו ומת משעמום מת לדעת לאן הסיפור הזה הולך
וכל הזמן מזרים אלינו שוטים של מרגריטות. בונה לו ולי את הערב.
אני לא אוהבת לאכזב אף-אחד ולכן אני מספקת לו סרט באון-ליין.
סרט עם פורנוגרפיה רכה. הבחור הזה עוקץ אותי עם זיפי הזקן שלו,
אבל שחקנית מקצועית לא נשברת מהשטויות האלה. בשלוש בלילה
היפה-עד-כאב (יאיר? תמיר? אמיר?) גורר אותי אליי הביתה (למרות
שאני גרה שלושה רחובות משם, מזל שהיתה לי בתיק מפה של
תל-אביב). בבוקר אני מוצאת בכיור ספל קפה לא שלי. חוצפה של
אנשים...