לא מזמן, בעת שעברתי כהרגלי בשוק המרכזי בכיכר העיר ובדקתי את
היצע הסוחרים, משכה את עיני מודעה רחבה שהתפרשה על שולחן אחד
הסוחרים. קרבתי מעט אל סף השולחן והצצתי בה. לפני שהספקתי אף
לקרוא מלה אחת מן המודעה, קטע את חוט מחשבתי הדקיק קול חלוד
ואף צרוד קמעה.
"שלום לך אדוני היקר..." מיד זיהיתי את הנימה הערמומית המשותפת
לקהילת הסוחרים בעיר. הרמתי את ראשי ונתקלתי במבטו המצומצם של
הסוחר המזוקן והזקן.
"האם אתה מעוניין לקבל סיור מודרך בממלכת האלים? זה בחינם..."
נימת קולו לא מצאה חן בעיניי... אבל זה בחינם, לא? הודיתי לו
בנחמדות, תלשתי את המודעה בפראות מן השולחן והתחלתי לקוראה
בעודי ממשיך לשוטט להנאתי ברחובות הכרך.

"לכל נתיני הממלכה, שלום רב!
אנו מזמינים אתכם לסיור מודרך בממלכת האלים - בחינם!
כל המעוניינים מתבקשים לאסוף כרטיסים ליד בית ראש הממלכה, שם
שומר השער יבצע
את החלוקה!"
טוב, אין לי משהו יותר טוב לעשות... יהיה נחמד לצאת קצת
מהבית!

הלכתי בששון ובשמחה לעבר ביתי הקט ואפילו תרמתי שקל לזקן
הנודניק שנטפל אליי כל הזמן (אל תדאגו, בסוף לקחתי אותו
חזרה... מצחיקים הזקנים האלה...)
לבסוף הגעתי לביתי שמח ואופורי והעברתי את הזמן במשחקים עם
חיית מחמדי, הצבוע חומי.
מעבר לאופק הבטתי בשמש מתחילה לעשות את דרכה למקום מחבואה מעבר
להרים וחשבתי שהגיע הזמן לאסוף את הכרטיס שלי...
הגעתי לבסוף לבית ראש הממלכה ותרתי בעיני החדות כתער אחר מחלק
הכרטיסים, אך לשווא! הנלקח? הנרצח?! חוסר אונים אחז בי.
התנודדתי כחיה פצועה ברחבת בית המלוכה, עד שלפתע... ציוץ זעיר
נשמע ליד אוזני.
סובבתי סביב וניסיתי לזהות את מקור הקול. ופתאום, עיניי קלטו
את היצור. כחרק מעופף היה. אדם שמנמן, גודלו כאגודל, בעל חליפה
מחיוטת היטב, אדומה וכפתורי זהב טבועים בה. אה, והיו לו
כנפיים.

"אתה רוצה כרטיס או לא?" זעק אליי כאמא הנוזפת בבנה הסורר.
"א... אתה שומר השער?" שאלתי בקול משתאה.
"כן! יש'ך בעיות עם זה?"
"לא... לא... בכלל לא..." מלמלתי.
האדם הזעיר נחת על אפי כזבוב מטריד והחל לפשפש בכיסו בניסיון
למצוא דבר מה. לבסוף הוציא פריט כלשהו שהיה קטן מכדי שאוכל
לזהותו.
"קח", אמר בחוסר סבלנות. הושטתי את ידי לעבר חוטמי בעודי נזהר
לא לנקר את עיני.
את אותו החפץ זרק לידי ומרגע שאותו עצם עשה את נגיעתו הראשונה,
הוא החל לפתע לגדול! גדל וגדל, עד שלבסוף היה בכוחי לזהותו!
הרי זה הכרטיס! כמה נפלא.
לאחר שמחצתי בשיטתיות את החרק המטריד, נתתי מבט בכרטיס המיוחד
והבנתי ממנו שבעוד יומיים בדיוק עליי לחכות על מפתן ביתי
ויבואו לאספני.

שוב הלכתי שמח וטוב לב לביתי הקט. הזמן עבר במהירות ולפני שעלה
בידי לומר "חומי, שב!" מצאתי את עצמי עומד על סף ביתי וממתין.
ההמתנה לא ארכה זמן רב, עד שלפתע ראיתי, מבין העננים, כרכרה
כסופה ונוצצת מגיחה ונוחתת ברכות ליד שער ביתי הצנוע.
פי נפער בתדהמה ועיניי התגלגלו בהשתאות. מחזה כה מרהיב עוד לא
זכיתי לראות. נעמדתי דומם לזמן מה עד שצפצפתה הענוגה והעדינה
של הכרכרה החזירה אותי שוב לצלילותי הרגילה.
"אדוני?" שמעתי קול ענוג עוד יותר מתוך הכרכרה. היה זה קולו של
אל! הלכתי בצעדים מדודים, נזהר לא לאבד את שיווי משקלי מרוב
התפעלות.
לבסוף נכנסתי לתוך הכרכרה. ריפודה הנעים מיד החדיר בי חולמנות
ועייפות קלה.
בתוכה קיבלו את פניי שני אנשים חסונים, זוהרים גם הם בגוונה
הכסוף של הכרכרה.
הושטתי בחולמנות את הכרטיס אל אחד מהם.
השני לחש כמה מילים לא ברורות והרגשתי כיצד אנו מתחילים לרחף
מעל הקרקע, עושים את דרכנו לבין העננים...

לבסוף הגענו ליעדנו. יצאתי בזהירות מהכרכרה בעזרתם האדיבה של
האנשים החסונים לצידי, נזהרים שלא אפול. ברגע שרגלי דרכה על
קרקעת הענן הרכה, סינוור עז הכה בעיניי. לאחר זמן מה של
הסתגלות פקחתי את עיניי. איזה מראה נגלה לעיניי... ערים, הרים,
גבעות. הכל באותו גוון כסוף, בוהק ומדהים. כמה נפלא.
במרכז היה בנין רם ונישא בעל העיצוב המקסים ביותר שראיתי
מעודי. מקדש האלים.
בלווייתם של האנשים הנחמדים נכנסתי פנימה וקהילה שלמה של אנשים
כסופים נגלתה לעיניי, מהלכים להנאתם, עסוקים בענייניהם הרמים.
האלים... כמה מדהים! כמה נפלא! לא נותרו מילים בפי לתאר את מה
שעמד מול עיניי באותו הרגע!
הלכתי, עם המלווים לצדדיי, דרך אותה רחבה בעודי מביט לכל עבר
ומשתאה מחדש בכל פעם. נכנסו למסדרון. לאחר הליכה קלה נעמדנו
מול דלת זהב מרהיבה.

"מה זה פה?" שאלתי בסקרנות אדירה.
"כאן אתה תהיה", אמר אחד מהם בקולו הענוג.
"מה? מה זאת אומרת?" שאלתי בחוסר ודאות.
ולפני שעלה בידי לומר "חומי, שב!" תפסו אותי שני הבחורים
החסונים, פתחו את הדלת הזהובה, וזרקו אותי פנימה לתוך החדר
שעמד מאחורי הדלת!
"היי! מה אתם חושבים שאתם עושים?! זה נוגד את זכויותיי!" זעקתי
בחוסר אונים.
אך לשווא. כל שזכיתי לו הוא חיוך לועג וטריקת דלת. מיד ניסיתי
לפתוח את הדלת. שוב לשווא. ניסיתי להזעיק את חומי. שוב לשווא.
היש גבול לאכזריות האלים?!
ובינתיים, מבחוץ, התנהלה שיחה בין שני הבחורים החסונים לעוד
אדם לא מוכר...

-נו, הכנסתם אותו?
-כן. כמובן שהוא ניסה להתנגד, כמו כולם...
-מוזרים האנשים שפוגשים בעסק הזה... מה הקטע שלו?
-הוא חושב שהוא באיזה עולם פנטזיה דפוק... אני יודע...
-אין מה לעשות... יש אנשים שמוסד פסיכיאטרי הוא הפתרון היחידי
בשבילם...