אימא לא בבית. היא נסעה לבקר את אבא. בדיוק באתי, לבקר את
יונתן, האח הקטן שלי. הוא שכב במיטה, לבד, שקט. הוא הביט
בתיקרה, ולא עשה כלום. זה הדבר שהוא הכי אוהב לעשות, כלום,
פשוט להסתכל על התיקרה ולא לחשוב. כשנכנסתי לחדר, הוא הסתכל
עליי, פתח את הפה לדבר, אבל לא אמר כלום. ידעתי שהוא רוצה
לישון. יונתן תמיד הלך לישון כשהוא ראה משהו מיוחד. זה מוזר,
אבל זה אח שלי. אני רוצה לחשוב שהוא חושב שאני מיוחד.

אני דיברתי ראשון. היי יוני, אמרתי. הוא הסתכל עליי בעיניים
הכהות שלו ואמר "היי. התגעגעתי אלייך". אמרתי לו שאני יודע,
ושגם אני התגעגעתי אליו ולאימא. שאלתי את יוני מה איתה, עם
אימא, איך היא מרגישה. "אתה יודע. אתה יודע הכל." יוני תכנן
ללכת מחר עם אלעד וגדי לצנוח. סוף סוף אימא הרשתה לו. הוא ילד
גדול עכשיו, בן 18. שאלתי אותו מה קרה שהוא החליט לצנוח, אף
פעם לא היה לו אומץ כשאני רציתי לקחת אותו איתי. הוא אמר לי
שאני לימדתי אותו מה זה אומץ. אני לימדתי אותו שחיים רק פעם
אחת, אז כדאי להתחיל לזוז, להספיק לעשות ה-כ-ל. חוץ מזה, הוא
רוצה להתגבר על הפחד. "מה עם גילי?" שאלתי, "עדיין יוצא
איתה?". יוני לא ענה, רק הסתכל עליי וחייך. הוא אף פעם לא היה
מוכן להגיד שזרקו אותו, אבל אני ידעתי, אני עוקב אחריו, אחרי
האח הקטן שלי. בסוף הוא אמר: "שכח את גילי, אני בכלל יוצא עם
רונה". חייכתי אליו ונענעתי את הראש למעלה ולמטה. הוא תמיד
התגבר על מישהי בעזרת מישהי אחרת. תמיד. הוא לא יכול להתמודד
עם עוד כאב, אז הוא מעדיף לשכוח אותו. או שהוא הולך לישון.

ירדנו למטבח, לאכול. יוני הכין לעצמו ארוחת ערב. הוא היה רעב,
מאוד רעב. כשהוא אוכל, המשכנו לדבר. "אז מה תהיה בצבא?" שאלתי
אותו. עוד חצי שנה הוא מתגייס ואין לו מושג מה קורה בחיים שלו.
"לא קרבי. אימא לא מרשה". ברור שלא, היא עברה כל כך הרבה. לא
יעזור לרמטכ"ל, יוני, עם הפרופיל 97, בחיים לא יהיה בקרבי.
במבט ראשון, הרבה אימהות היו רוצות להתחלף עם אימא שלי, להוריד
את הדאגה הזו מהראש. אבל במבט שני...
"ביקרת את אבא?", שאלתי את יוני. הוא הפסיק לאכול, הסתכל עליי
ואמר: "בחיים לא. לא אחרי מה שקרה. אני פשוט לא יכול". אני
מבין את אח שלי. מה שהוא עבר אחרי שהוא קרא את העיתון באותו
יום. הוא ידע עוד קודם, אבל לא האמין. הוא הלך לישון, חשב שזה
הכל סיוט נוראי. כשהוא התעורר, הוא זכר הכל. בהתחלה הוא לא
האמין, ואחרי זה בא הכאב. אני מצטער שלא יכולתי להיות שם
בשבילו. הוא היה צריך אותי, ואני יודע את זה. לא יכולתי להיות
שם בשבילו. לא יכולתי.
"למה באת אליי?". שאלה ראשונה שיוני שואל אותי. בחור נחמד, אח
שלי. עד שאני כבר מגיע לבקר אותו, הוא רוצה שאני אלך... "קראת
לי, רצית שאני אבוא. שמעתי אותך. למה, רוצה שאני אלך?". הוא
ענה: "לא, אל תלך. תישאר איתי." לא יכולתי לחשוב על עוד משהו
באותו רגע חוץ מהגעגועים. הכאב של להיות מנותק מכל מי שאני
אוהב. מאותו יום שהלכתי עם אבא, הוא הסיע אותי. הוא נתן לי את
המצנח שלו, אותו מצנח איתו צנח בצה"ל, לפני הרבה שנים. הוא היה
גאה בי, ידעתי את זה. כל השנים לא נתן לי להסתכל על המצנח שלו,
ועכשיו נתן לי אותו. חיבקתי אותו, וגם אני שמח שהספקתי להיפרד
ממנו. עכשיו הגיע תורי, אני יוצא למסע שלי, סיימתי טירונות,
ועכשיו אני צנחן. המצטיין בקורס, בן אחרי אב. הוא לא ידע, הוא
לא יכול היה לדעת. אחרי הרבה שנים זה פשוט קורה. החבלים היו
חלשים מידי ונפלתי באוויר.

אבא היה שבור. בכיתי למעלה כשהדבר האחרון שהוא עשה לפני שירה
בעצמו באותו יום זה בכה. הוא בכה עד שנגמרו לו הדמעות. הוא לא
ידע למה זה קרה, למה לו, לבן שלו. הוא לא ידע. ואז הוא ירה.
ושקט, הכל נגמר.

באותו רגע יונתן הזיל דמעה בודדת וסגר את עיניו. ואני? אני כמו
תמיד נעלמתי. אני אמשיך לחיות תמיד, בזכרונות של יוני.