בלונדון הייתי שמונה ימים. בגלל שהייתי לבד ולא הייתי מחויב
לאף אחד ולשום דבר אז היתה לי הזדמנות ליצור קשר בלתי אמצעי עם
האוכלוסיה המקומית, דבר שסיפק לי לא מעט חוויות מרתקות. מפגש
עם אנשים הוא תמיד מקור לסיפורים, בעיקר אם אלו אנשים מתרבות
שונה. לכל אחד מהם יש את הסיפור שלו ואם ממש מקשיבים מגלים שכל
אדם הוא עולם ומלואו. אנשים מאד אוהבים לדבר על עצמם ואם
מקשיבים להם הם יכולים לספר דברים שלא היו מספרים לאף אחד בדרך
כלל. אחד מהם הוא מארק.

"יושב בצד הכביש, מנגן מפוחית, מישהו זורק מטבע לפחית..."

את מארק פגשתי ליד ה-theatre palace בשד4 שאפטסברי. הוא ישב על
המדרכה עם שמיכה עליו וקיבץ נדבות. כשחלפתי על פניו בפעם
הראשונה הוא שאל אותי באנגלית במבטא זר: "brother, can you
spare me a dime?" (שזה משהו כמו: "אח שלי, יש'ך שקל?"). אז
נתתי לו 2 פאונד והמשכתי ללכת. טיילתי לי בשדרה, חולף על פני
"חנות הג'ז של ריי", שהיא סיפור בפני עצמו, ולאורך כמה רחובות
ליד וחוזר לכיכר, עובר בין אנשים לבושים במיטב המחלצות,
תיירים, אמני רחוב, קבצנים, סוחרי סמים, שעם אחד מהם שהציע לי
חשיש לבנוני מעולה כמעט הלכתי מכות, אך הצלחתי להימנע מכך ברגע
האחרון ופשוט ללכת משם, תוך שאני נתקל בבחורה שחורה וגדולה
שהציעה לי סקס (you want to fuck?) בליווי תנועת היד המסורתית
ואז שוב עברתי לידו והוא שאל אותי מה השעה. אז עניתי לו והוא
שאל אותי אם אני ממהר ואמרתי לו שלא. אז הוא ביקש ממני שאשב
אתו קצת. קר לו ומשעמם לו. בהתחלה היססתי כיוון שהייתי עייף
מאד מיום של 10 שעות הליכה אבל איזשהו קול אמר לי שבכל זאת
כדאי להישאר. אז שאלתי אותו אם הוא רוצה קפה והוא אמר כן. אז
קניתי לו קפה ולי תה ולשנינו בייגלה וישבתי לידו על המדרכה.
הוא התנצל על כך שאין לו עוד שמיכה (למרות שלי היה מעיל עבה)
והחמיא לי על הכובע (תרבוש מבד שקניתי בטורקיה ששירת אותי
נאמנה במשך שהותי בלונדון). שאלתי אותו איך קוראים לו והוא אמר
"מארק" ושאל אותי לשמי ועניתי לו. אז הוא שאל אותי מאיפה אני
ואמרתי "ישראל". אז הוא התלהב. הוא שמע הרבה על הארץ (סיפרו לו
שיש אחלה שמש ובחורות יפות), והוא רוצה לבוא. ואז אחרי שסיפרתי
לו קצת על הארץ (על החופים, הבחורות, מקומות בילוי, אכסניות
והמלצות לטיול) שאלתי אותו מאיפה הוא והוא אמר "דנמרק".
שאלתי אותו איך זה שהוא מקבץ נדבות. הוא סיפר לי שהוא הגיע
מדנמרק בטיסה בשביל לטייל ומישהי גנבה לו את הכסף והדרכון
כשישן ועכשיו הוא תקוע ומקבץ נדבות, מחכה שישלחו לו קצת כסף
מהבית.
הוא סיפר לי שהחליט לקחת תיק ולנסוע, לברוח מהשגרה הלוחצת,
מההורים מתעקשים שהוא יילך בתלם, כלומר: יילך לאוניברסיטה,
ילמד מקצוע, ימצא עבודה, יתחתן ויביא ילדים והוא הרגיש שהוא
צריך קצת להתפרק ולהשתולל לפני שהוא מכניס את עצמו לתלם הזה.
ואז עשה הפסקה ושתה מהקפה וטרף את הבייגלה ברעבתנות. חייכתי
והוא הסתכל עלי, נבוך. "מצטער, לא אכלתי כל היום". הצעתי לו
עוד אחד והוא סירב בנימוס למרות שהיה רעב מאד. הצעתי שוב ואז
הרעב ניצח את הכבוד. אז קניתי עוד 2, כי גם אני נעשיתי רעב
ועוד קפה לו ותה לי וחזרתי לשבת לידו. אז הוא סיפר לי על החברה
שהיתה לו, שניסתה ללחוץ עליו שיתחתן אתה ולא לא הסכים, שוב
מהסיבה שהוא רוצה לטייל ולהתפרק קצת לפני שהוא נכנס לעול הזה,
והוא היה אז בן 22. הוא סיפר לי שהיה לו קשה מאד להיפרד ממנה.
הוא מאד אהב אותה אך יצר הנדודים היה חזק ממנו. הפרידה ביניהם,
כך סיפר, היתה ממש סרט טורקי. היא לא רצתה שיעזוב, בכתה,
ביקשה, התחננה, איימה. והוא גם בכה, הסביר, ביקש. וזה לא נגמר
טוב. בסוף קם והלך והשאיר אותה בוכה. הוא הרגיש רע עם זה אבל
ידע שהוא לא יכול להישאר. אז הוא קנה כרטיס טיסה, ארז תיק, נתן
נשיקה לאמא וטס ללונדון. את הימים הראשונים העביר במלון 2
פשפשים קטן ומתפורר כשהוא מטייל רוב היום ואת הימים מעביר
בברים. באחד הערבים הכיר מישהי בבר והם דיברו והיתה משיכה ואחר
כך הלכו אליו למלון. הוא היה די שיכור ולא זכר הרבה מאותו
לילה. מה שהוא כן זוכר זה את הבוקר שאחרי, כשהתעורר עם הנג
אובר רצחני, וגילה לחרדתו ש"הזונה גנבה לי את הארנק והדרכון".
מה עושים עכשיו? הוא שילם מראש רק על שבוע והזמן
שלו נגמר מחר. כמובן שמלון זה לא לשכת הסעד והוא היה צריך
לעזוב, וכך הגיע לרחוב. אמרתי לו שבנוטינג היל יש מין בית
תמחוי של צבא הישע, ששם נותנים לאכול והוא אמר שמחר יילך לשם
ויבדוק את זה.
המשכנו לשבת והיה ממש קר. הוא הוציא מהתיק סוודר ולבש אותו.
סיפר לי שכבר שלושה ימים לא התקלח וכמעט ולא אכל כלום חוץ ממרק
(שבלונדון יש מקומות שאפשר לקנות soup to go בכוסות קלקר כמו
קפה) ובייגלה מכסף ש"אנשים טובים כמוך" זרקו לו. הסתכלתי על
העוברים ושבים ועל איך שהם זורקים כסף. חלקם מתכופפים בלי
להסתכל עליו בכלל ושמים את המטבע, נבוכים מעצם היותם שם ומעצם
היתקלותם עם אנשים כאלה, חלקם עוברים וזורקים בזלזול עם מבט של
"תראו את זה, מה נהיה ממנו", "או, יופי. בחר בדרך הקלה. מקבץ
נדבות במקום לעבוד". למרות שקיבוץ נדבות הוא ממש לא הדרך הקלה.
אין שום דבר קל בלהשפיל עצמך בשביל פרוטות שאולי יקנו לך את
הזכות לאכול משהו. חלקם מתכופפים, מסתכלים עליו טוב טוב, כאילו
שיזכור את הפנים שלהם (תראה, אני תרמתי לך), מצפים לתודה
ומתעצבנים על כך שהיא לא מגיעה. חלקם עוברים עם הנערה וזורקים
כאילו בתנועה רחבת לב, בשביל להרשים את חברתם, וחלקם פשוט
ממשיכים לעבור בלי להסתכל בכלל. פשוט טומנים את הראש בכנף הבגד
וממשיכים ללכת. איש איש לעצמו. כל אחד סגור בתוך הקונכיה שלו.
ואנחנו יושבים ומסתכלים על האנשים האלה ושותקים. השעה היתה כבר
2:00 לפנות בוקר. אנחנו יושבים כבר כמה זמן, שעתיים אולי? מי
סופר? כבר שכחתי מהעייפות. כבר שמחתי שעצרתי לדבר אתו. ואז
התחלתי לספר לו על עצמי. סיפרתי לו על הילדות שלי, על המשפחה,
האחים והאחיות, הצבא, החווית הקשות שחוויתי, המפגשים הרבים מדי
שלי עם המוות, על הצלחות, כשלונות, אהבות, אכזבות. פשוט הכל,
בלי לצנזר. הרגשתי חופשי. טוב, אחרי שהוא סיפר לי כל כך הרבה
על עצמו הרשיתי לעצמי להיפתח. חוץ מזה, הרי רוב הסיכויים שלא
אראה אתו יותר ולמי הוא כבר יספר? מי כבר מכיר אותי בלונדון?
וכך עברו להם עוד שעתיים ונהיה כבר 4:00. אז עשינו עוד סיבוב
קפה ובייגלה וישבנו ושתקנו, לוגמים מהקפה ולועסים בשתיקה.
סיימנו את הקפה והעייפות שמקודם נעלמה חזרה והופיעה אז נפרדנו.
הוא הודה לי אין ספור פעמים על הקפה, הבייגלה והשיחה והבטיח
שיקפוץ לראות את בית התמחוי בנוטינג היל ויבדוק מה קורה עם
הכסף מהבית. נפרדתי ממנו כשאני מתחיל ללכת לכיוון כיכר
פיקדילי, ומשם דרך רח' ריג'נט היקר לכיכר אוקספורד, לקחת
אוטובוס חזרה לבייזווטר, למלון, לישון קצת, למרות שכבר היה
בעצם בוקר. וכל אותו הדרך הרהרתי איך שהחיים מזמנים לנו
הפתעות. מפגשים לא שגרתיים, חוויות מרגשות, וכל זה ממה? רק
מלצאת החוצה ולטייל. מספיק לקחת פניה לא נכונה ולהגיע למקום
שונה לגמרי מאיפה שתכננת ללכת והמשיך ללכת למקום ההוא רק בשביל
לראות מה יש שם. בדרך למלון, הרהרתי בגישה שלי עם מארק. חשבתי
לעצמי כשישבתי על המדרכה שזה יכולתי להיות אני. מה ההבדל ביני
ובינו? העובדה שזה קרה לו ולא לי. זה הכל. ואז גיחכתי לעצמי
כשחשבתי על עושר, ועל הרדיפה אחר מותרות וכבוד ויוקרה ועל כמה
שהם כל כך חסרי חשיבות וכמה אנחנו משקיעים בהם. הרי ברגע אחד
הכל יכול להיעלם, להילקח מאתנו. ואז ידעתי שלעולם לא אסתכל
יותר על קבצנים מלמעלה כאילו הם נחותים או מצורעים. לכל אחד יש
הסיפור שלו, את הסיבות שהביאו אותו לאבד תקווה וללכת על הדרך
שנחשבת "הכי קלה", ושלי אין זכות לשפוט. ואז נכנסתי לחדר,
התקלחתי והלכתי לישון. השעה היתה כבר 6:00 בבוקר ונרדמתי כמו
תינוק על המיטה הנוחה שלי, וחשבתי על מארק, שישן ברחוב. זה
יכולתי להיות אני.