זה סיפור שכתבתי, אני מקווה שתאהבו בבקשה לשלוח תגובות

כמו שאר האלפים בני מעמדי למדתי בבית ספר ורכשתי ידע על קריאה
כתיבה ושימוש בקשת.
למדתי להעריך את הורי ולציית להם בלי לערער על כך, ובלי שום
מרדנות כך עשיתי.
אבי חשב שאם יצא לטייל קצת בעולם לפני שהוא יביא לי את "המתנה"
שלי, זה יעשה לי רק טוב, הקשבתי לעצתו וכך עשיתי, ארזתי את
התיק ויצאתי ממלכת האלפים בפעם הראשונה.
אחותי חשבה שזה יהיה מאוד נחמד אם אצא בלי ליווי ומאבטחים,
למרות שאני נתון לסכנה בכך שאצא בלי ליווי, הסכמתי, אחותי,
שהייתה אמנית בזיוף, זייפה לי אישור מאבי שהפמליה צריכה ללוות
אותי רק עד גבול ממלכת האלפים ומשם לחזור.
העולם בחוץ היה רחב ידיים ומלא דברים חדשים.
לאחר כמה חודשי טיול שכולי מאושר מהעולם החדש שגילתי הגעתי
לכפר של בני-אדם, הכפר לא היה גדול אבל מיוסד היטב, אבי גידל
אותי במחשבה שכול היצורים שווים וכך גם ראיתי את היצורים
הארורים שמולי, שמחתי כול כך בתמימותי ונכנסתי לכפר.
הרחות שעלו באוויר היום מעורבבים, חלקם של אוכל שהיו יכולים
לגרום לכול אלף להשתכר וחלקם של חיות משק, המשכתי להסתובב בכפר
עד שהגעתי לקצהו השני ושם בבית האחרון, בכניסה, עמדה נערה עם
חיוך שיכול לגרום לעץ שנבל לפרוח שוב, שערה היה זהוב וגלי,
עיניה כחולות עמוקות שאפשר לטבוע בהם, באותו רגע שהיא הסתכלה
עליי הרגשתי הרגשה שכמוה לא הרגשתי לפני מעולם.
צעדתי לעברה בעדינות ובזהירות, היא חייכה אליי והזמינה אותי
להיכנס עליה הביתה, הסכמתי בלי רגע של היסוס, בניגוד לרוב
הבתים בכפר שלה היה גדול ומסודר, היה ניתן להבחין שהיא לא
שייכת למעמד הנמוך; היא השיבה אותי על ספה נוחה ונכנסה למטבח
ולאחר דקה או שניים יצא עם מגש, היא הניחה אותו על השולחן מזגה
תה לשני כוסות והתיישבה לידי, היא חייכה ואמרה: "אני מקווה שזה
יהיה לטעמך" חייכתי ועניתי בחזרה: "אני בטוח".
ישבנו ושוחחנו במשך כשעה והיא סיפרה לי על עצמה ושאביה הוא אדם
מבוסס בעל מספר בתים בכמה כפרים וערים ואני סיפרתי על עצמי, על
משפחתי ועל מטרת הטיול, ואז כמעיין ברק היא שאלה אותי אם הרצה
להתארח בביתה מעט כי כרגע היא לבד בו ויש מספיק חדרים,פי נפתח
ועניתי בחיוב למרות שרציתי לדלג על ההצעה ולהמשיך בטיול ולשכוח
מכול זה, כוח שלא היה בשליטתי ענה מתוכי.
בשעת הדמדומים ישבנו ואכלנו ארוחת ערב ושוחחנו מעט, לאחר
הארוחה היא הובילה אותי לחדרי שהיה נמצא בחלק העליון של הבית,
מול חדרי היה חדרה היא אמרה שאם אני יצטרך משהו בלילה פשוט
שאדפוק בדלת חדרה ואבקש.
נכנסתי לחדרי שגילתי מהר מאוד שאינו היה קטן, כלל וכלל לא, את
גודלו היה אפשר להעריך כרבע גודלו של הבית, דבר זה העיד על
מעמדה של ריקה, כן זה היה שמה של הנערה, בצד החדר הייתה דלת
שהובילה לחדר מקלחת, שדבר זה היה נדיר מאוד אצל בני-האדם
הארורים הללו וחסרי ההיגיינה, פשטתי את בגדיי, התרחצתי, לבשתי
בגדי שינה ונכנסתי למיטה, ברוב אותו הערב שכבתי במיטה וחשבתי
על ריקה, דמותה לא יצא לי מהראש וחיוכה גרם לי להרגשה חמה
וטובה בכול הגוף.
בבוקר התעוררתי למשמע כול זימרה יפיפה שבא מכיוון המטבח, שהיה
נמצא למטה, החלפתי את בגדיי וירדתי, מצאתי את ריקה במטבח מבשלת
ארוחת בוקר, הריח היה מדהים עד שהיה יכול לגרום לאדם להזיל
ריר, הם עושים את זה רוב הזמן כי הם חסרי יכולת שליטה עצמית
וטיפשים, בירכתי אותה בברכת בוקר טוב, היא שאלה אותי איך עבר
עליי הלילה ועניתי שלילה כמותו לא עברתי, היא חייכה ואמרה לי
שאני יחכה ליד השולחן כי הארוחה תוגש בכול רגע, לאחר כמה דקות
הגישה ריקה לשולחן את האוכל והתיישבה לידי. בזמן שאכלנו היא
שאלה אותי אם הרצה להצטרף איליה לטיול בזמן אחר הצהריים ואני
כמובן הסכמתי בלי רגע שלי היסוס בנקודה הזאת הכול כבר היה ברור
ואין להתכחש למה שאני מרגיש, לאחר שסיימנו לאכול ריקה קמה
וביקשה סליחה כי עליה לרדת לשוק כדי לקנות מצרכים למחר ואמרה
שארגיש כמו בבית, ריקה יצא ואני ניצלתי את ההזדמנות למקלחת
ארוכה ולסידורים.
הלכתי לתופרת לחדש את מלאי הבגדים שלי וקניתי גם בגדי הדר.
לאחר שריקה חזרה היא קראה לי מכיוון הסלון, אני ירדתי בבגדי
החדשים, ריקה חייכה והחמיאה לי על התלבושת, חיוך עלה על שפתי
ופתאום הבחנתי בסלסלה שהיא החזיקה בידה השמאלית, שאלתי אותה
לשם מה הסלסה, היא חייכה ואמרה שזה לטיול.
יצאנו מהבית ופנינו לכיוון צפון מזרח ואחר זמן מה הגענו לגבעה
קטנה והתיישבנו למעלה, ריקה אמרה שזה המקום האהוב עליה ביותר,
מלמטה היה אפשר לראות את האגם ואת כול השדות שהיו מחוץ לכפר,
המראה היה מדהים, ריקה פתחה את הסל ושלפה ממנו תפוח והחלה
לאכול, ישבנו שם עד השקיעה ושוחחנו, הסברתי לריקה שלפני החורף
אני צריך לחזור הביתה אבל הבטחתי לה שאחזור, היא חייכה ואמרה
שתחכה לי.
נשארתי עם ריקה עוד חודש ואז הייתי צריך לחזור הביתה, הפרידה
ממנה הייתה קשה אבל המחשבה שאני אשוב אליה עוד מעט החזיקה אותי
מאושר חלקית, קניתי סוס ודהרתי בחזרה הביתה, לא עבר זמן רב
וכבר הייתי בפתח בייתי מאושר לראות את משפחתי אחרי כול כך הרבה
זמן, קבלת הפנים שקיבלתי הייתה מדהימה, בערב כולנו ישבנו ליד
השולחן (אם אתה תוהה מי זה אנחנו זה אבי, אמי, אחותי ואני)
ואכלנו.
בסוף הארוחה אבי הגיש לי טבעת של אלת החיים הוא אמר לי שהיא
אמורה להגן עליי.
לאחר הארוחה פרשתי לחדרי, פרקתי את הציוד, התקלחתי ופרשתי
למיטה עייף וסחוט.
בבוקר המשפחה חיכתה לי בסלון ואבי ישב במרכז כולו מאושר, הוא
חייך אליי ואמר: "זוכר את ההפתעה שהבטחתי לך,בן?" "בוודאי"
עניתי הוא חייך והמשיך "באמצע הקיץ אתה מתחתן עם טרה", ברגע
שהוא אמר את המשפט הזה החיוך נמחק מפניי, רמזתי לאבי בעדינות
שאין זה ברצוני להתחתן עם טרה אבי ענה לי שנישואים אלו אינן
מבוססים על רגשות או רצון אלה על החזקת המעמד המשפחתי.
הזעם שגעש בי היה בלתי ניתן לתפיסה, באותו ערב אחותי נכנסה
לחדרי עם פנים נפולות, היא הביטה בי ואמרה: "אני מבינה את
הרגשתך...", כאב לי אף יותר עם זה שגם אחותי מרגישה את אותו
כאב, ישבנו ושוחחנו במשך כמה שעות וסיפרתי לי על ריקה ועל איך
שאני מרגיש והיא חייכה במבט עצוב ואמרה: "תכין את הציוד שלך כי
עוד שבוע אתה נעלם מפה, הבטחת לה שתחזור אז תקיים את מה שאתה
מבטיח, אני יעזור לך לצאת מהמלכה בלי שאבא יעצור אותך".
לא לקח לי זמן להיות מוכן אחרי שבוע הייתי מצויד היטב רק שהפעם
לא לקחתי הכול לקחתי את מה שאני צריך, את כול הכסף שלי, את
הקשת ובסוף את החרב של סבא, איני יודע מדוע לקחתי אותה.
ירדתי בשעת הלילה בחסות החשיכה, למטה אחותי חיכתה לי עם הסוס
שלי, היא חיבקה אותי ונישקה אותי על המצח ואמרה: "לא משנה עם
תחזור מנצח או מפסיד בסיפור הזה העיקר תחזור אתה ושאף אחד לא
ישתמש בך ככלי" חייכתי אליה ואמרתי: "אל תדאגי אחות, אני לא
אאכזב אותך ותמיד אזכור שאת היית שם בתור אחות ולא בתור
שליטה", עליתי על הסוס שלי חייכתי עליה שוב ודהרתי הרחק משם
לכיוון שהלב שלי אמר לי, ישר לכיוון הכפר שבו ריקה מחכה לי.
אחרי שבועיים הגעתי לכניסה לכפר הוא היה מבוצר בצורה שאומרת
דבר אחד - הסגר!
רכבתי לכיוון השומר - דו שיח :
אנדרייאס: "פתח את השער בבקשה".
שומר: "לא יכול".
אנדרייאס: "עכשיו!!!"
שומר: "אל תצעק עליי בבקשה, אני לא יכול זאת פקודה מהמלך עצמו"

אנדרייאס: "מצטער אדוני אבל אם לא תפתח את השער עכשיו אני
יצטרך לפרק לך את הלסת מהמקום"
שומר: "אל תאיים עליי אדוני!"
אנדרייאס: "אני באמת מצטער, אל תדאג המלך לא ידע שהכנסת אותי
ולא ממש לא איכפת לי מה קורה שם פתח בבקשה את השער אדוני
ובנוסף לזה אני ישלם לך 50 פיסות זהב"
דו שיח הסתיים.
השומר פתח את השער אני זרקתי לעברו שקיק שמכיל 50 פ"ז, המחזה
שנגלה לעניי מאחורה החומה היה מזעזע, מגיפה השתוללה בכפר, היו
גופות זרוקות בכול מקום ואנשים שזועקים לעזרה, אך אף אחד מהם
לא עניין אותי רק מחשבה אחת עלתה לי בראש - ריקה!!!
דהרתי לכיוון ביתה ותוך שנייה הייתה בכניסה לבית, פרצתי את דלת
הכניסה, ושם היא הייתה שוכבת על הספה שבסלון.
רצתי אליה וירדתי על ברכיי, היא שכבה מכוסה פצעים אך עדיין יפה
כמלאך.
היא פתחה את עיניה חייכה ואמרה: "אנדרייאס חזרת... -שיעול-
...ידעתי שתחזור" חייכתי ודמעות זלגו מעיני, נישקתי אותה
ואמרתי: "בשבילך עד סוף העולם רק עם תבקשי".
הרמתי אותה בזרועותיי ויצאתי מהבית, הנחתי אותה על הסוס וצעדתי
לכיוון השער השני שהיה קרוב לביתה של ריקה, השומר עצר אותי -
דו שיח :
שומר: "מה אתה רוצה?"
אנדרייאס: "לצאת ועכשיו".
שומר: "לא איכפת לי איך נכנסת אבל אתה לא יוצא!"
אנדרייאס: "בלום את פיך עלוב, פתח את השער עכשיו או שאני ידאג
לכך שאתה לא תדבר יותר!"
שומר: "תתכונן לקרב!!!"
דו שיח הסתיים
שלפתי את החרב והתכוננתי, הייתי חסר ניסיון אך זה לא הרתיע
אותי, החרבות פגעו אחת בשנייה עד השומר הנחית על חרבי מכה
ששברה אותה, הפלתי את הנדן שהיה בידי אך לא פרשתי, הזעם שהיה
אגור בי לא נתן, שלחתי אגרוף לכיוון פניו של השומר, אגרוף
שכמותו אפילו נזיר לא יכול לחלום עליו, האגרוף ריסק את פניו של
השומר והרג אותו בזה הרגע אך בזה זה לא נגמר, בעטתי בשער והשער
העצום נפל, בחוץ עמד כוהן שבירך, הוא נראה כמו כלב מוכה, צעדתי
לעברו שהסוס מאחורי וריקה עליו.
הבטתי ביצור מעורר הרחמים ושאגתי לעברו "רפא אותה מיד או שאתה
תלך לבקר את האלה שלך בזה הרגע!!!"
הכוהן העלוב ברח כול עוד נפשו בו, איך שאני עומד לצאת בעקבותיו
השומר השני תופס אותו בכתפי ובלי שנייה של מחשבה שלחתי מפרקית
לבטנו ובזמן שהוא מתקפל שלפתי את חרבו ודקרתי אותו ישר בלב,
השומר השלישי הביט בי וברח אף הוא, יותר מהר מהכוהן העלוב.
שמעתי את ריקה קוראת לי ורצתי לעברה, היא אמרה לי: "אנדרייאס
אני רואה את האור הלבן, אני צריכה ללכת עכשיו, אבל אל תדאג אני
יחכה לך בצד בשני לנצח, מבטיחה..." לאחר שסיימה את המשפט ענייה
נעצמו וראשה נשמט ובאותו רגע ידעתי שכאן זה נגמר, שאגתי לכיוון
השמיים ולבי התמלא בכאב אדיר עניי איבדו את צבעם התכלת והפכו
לאדומות, שערי הפך לשחור ואז ידעתי שנשמתי כבר לא שייכת לאלת
החיים.
שלפתי את הטבעת מאצבעי וזרקתי אותה רחוק, כמה שיותר רחוק.
לקחתי את גופתה של ריקה לגבעה וקברתי אותה בפסגה, קניתי את כול
הגבעה וקניתי את המצבה הכי יקרה והכי יפה שיש, גידרתי את הגבעה
בצורה כזאת שרק צבא דרקונים יוכל לעבור, בזבזתי את כול הוני על
זה, אך הדבר לא הפריע לי.
החלטתי לחזור הביתה למרות כול מה שזה אומר לגביי, אני יודע
שאני יצטרך להתחתן עם טרה אבל התכוונתי לחזור מנצח ולא סתם
מנצח אלא מנצח בתור אני, כמו שאני ולא מה שהורי ניסו להפוך
אותי כול החיים, בחרתי בשם חדש, שם שידגיש מי שאני ולא מה
שהייתי, שמי החדש היה: אנונמיס ג' קילר - על מה שם סב סבי,
האגדה אומרת שאל "מרושע" (הערה עצמית - הוא לא היה מרושע הוא
פשוט לא אהב כול כך את בני-האדם הנחותים ועוד יותר לא סבל את
הכוהנים הארורים, יותר מאשר אני לא) העניק לו כוחות-על כדי
שהוא ישחט את בני-האדם הנחותים לפני שיפלשו, רבע מאוכלוסייתם
הוא מחה כמו מים עד שהאל לקח ממנו את כוחותיו; האגדה גם אומרת
הכוחות יתעוררו מתי שהאל יקרא שוב.
אבי התכחש לעברנו והחליף את שם משפחתו לדרגון אבל אני לא יברח
מהעבר שלי, אני אתחבר איליו וימשיך אותו, ולגבי הנקמה באבא
שלי, היא שמורה לי.
עליתי על הסוס ודהרתי לכיוון הבית, עברו שבועיים עד הגעתי
הביתה, קבלת פנים לא הייתה בדיוק הכי חמה שיש, היחידה שמחה
באמת לראות אותי הייתה זאת אחותי, ברגע שנכנסתי לסלון היא רצה
וחיבקה אותי, אבי ואמי דאגו לשטוף אותי על זה שברחתי ודיברו
ללא הפסקה על זה שהם דאגו לי, לא היה לי בדיוק כוח להקשיב להם,
הייתי עסוק בלחשוב על הנקמה בעולם וגם בזאת של אבי, הכעס בער
בי עכשיו יותר מתמיד אבל אני שתקתי ונתתי להם לדבר, המשפט
היחיד שגרם לי לפתוח את פי בא מאבי ביציאה הדפוקה ביותר ששמעתי
- "אתה ילד חסר אחריות ולא איכפת לי למה ברחת ומצידי אתה יכול
ללכת עם זה!"
הכעס עלה בי ולא יכולתי יותר, עניתי: "סתמו כבר את הפה!!!
חזרתי לפה בשביל לעשות מה שביקשתם ממני! הייתי יכול להישאר שם
ולא לחזור!!!", כך סיימתי השיחה האחרונה עם הורי, פניתי לחדרי
והלכתי, אחותי חיכתה לי כבר בחדר וברגע שנכנסתי היא חיבקה אותי
שוב, אך ברגע שהיא ראתה את פניי היא קפא.
הבנתי למה היא קפא במקום, ביקשתי ממנה לשבת, סיפרתי את שקרה
והיא כמעט בכתה, סיפרתי לה שחזרתי כדי להתחתן, היא שאלה אותי
מדוע אני מתחתן, עניתי לה שאני מתכנן נקמה באבא ובאימא ושיש לי
מתנה בשבילה.
הזמן עבר לאט ואת רובו העברתי בלמידת מיומנות החרב, את עתידי
בתור לוחם כבר הבטחתי והמחשבה בנקמה באבי זה הדבר היחיד שנתן
לי את הכוח כדי לעבור את החתונה.
ארבע שבועות לפני החתונה עליתי לקברה של ריקה, ידעתי שזה הזמן
שייקח לי להגיע, אם אמהר.
כשחזרתי נותר לי רק שבוע לפני החתונה, בדיוק הזמן שתכננתי,
הלכתי לפגוש את המתווך (הוא זה שאחראי לשידוך ולכול שאר הזבל)
וסידרתי עניינים אחרונים.
יום החתונה הגיעה, ודמעה של כאב ירדה מעיניי, הרגשתי כאילו אני
בוגד בריקה אך אני ידעתי שזאת הדרך היחידה שנשארה לי לכבד את
זיכרונה.
עליתי לחדרי ונכנסתי לבגדי החתונה, ירדתי לאולם המרכזי, שם
האורחים והמשפחות, שמרתי את הנקמה
שלי לרגע האחרון, בסוף הטכס, בזמן שכול האורחים עומדים ומחכים
לנאום אני חייכתי וקראתי לאחותי
שתעמוד לצידי, ואז הוצאתי את הנקמה לפועל - "אורחים יקרים את
הנדוניה המשפחתית שלי החלטתי לתת לאנשים שאני באמת אוהב,
לאחותי סיגלית!"
אבי קפא במקום, כי באותו רגע הוא הבין שמי שזכה ביוקרה ועושר
לא היה הוא, אם כי אחותי והמבט בפניו היה שווה את הכול, לחשתי
באוזנה של אחותי: "את קיבלתי את כול העושר הזה כי זכית בו,
תיהני מהעושר והיוקרה, אני מקווה שזה יביא לך אושר כי את נשמתי
כבר איבדתי".
חייכתי אל כול האורחים ופניתי אל טרה, הסברתי את המצב, היא
חייכה אליי ואמרה שגם היא לא רצתה בעניין אבל לפחות יש מישהו
שמבין אותה.
את החורף ביליתי בחברת טרה וגילתי שהיא חברת שיחה טובה, אך
איני מוצא בה עוד מעבר לזה, למרות היותה אלפית יפה, ליבי היה
שייך לאחרת, אחת אותה רק בחלומות הייתי יכול לראות ואם הייתה
ניתנת לי הזדמנות נוספת רק לראותה הייתי מת למען מטרה זאת, אך
החלטתי שלמרות כאביי אני אמשיך בחיי ועם המיומנות החדשה שרכשתי
בחרב אוכל לספק את תאבוני החדש לרצח אנשים, אנשים אשר נתנו
לריקה ליפול חינם.
לאחר החורף ארזתי את הציוד שלי, נפרדתי מטרה ומאחותי, ויצאתי
לדרכי אל הלא נודע (אם הייתי יודע לאיפה הייתי מגיע ועם מי,
בחיים לא הייתי יוצא...), הדרך עברה בשקט מוחלט עד שהגעתי
לבירת בני האדם, והחלטתי שעליי לבצע מעשה אחד לפני שאפנה לחיי
החדשים, יצאתי לכיוון מקדש החיים, ברגע שניסתי להיכנס הרגשתי
שנאה אדירה ופשוט הסתובבתי ויצאתי, בדרך שמעתי קול מוכר שאמר:
"אני יעזוב בקרוב ויצא לכפר", חיוך זדוני עלה על פניי.
יצאתי מהעיר בכניסה האחורית והמשכתי לאזור מיוער יותר שם
הסתתרתי וחכתי, לא עבר זמן רב עד שעבר שם אדם עטוי גלימה לבנה
ודיבר שטויות, הזיהוי לגבי אמונתו היה ברור, כמאמין לשעבר של
אלת החיים יכולתי לזהות אחרים, אך הזיהוי לגביי זהותו האמתית
היה השלב ההכרחי לגביי.
נשכבתי על הגב שאני מסתיר פגיון בידי אשר מוצמדת לחזה וצעקתי
לעזרה, תוך שנייה הכוהן הארור עמד מעליי ושאל מה קרה, חייכתי
ואמרתי: "ריקה מחכה לך וכך גם האלה שלך!", פניו נהיו לבנים
כגיר והיה ברור שהוא הבין מי אני, בלי לחכות עוד שנייה מיותרת
דקרתי אותו ישר בליבו, גררתי את גופתו לנהר והשלכתי אותה.
חזרתי לעיר הבירה מרוצה מעצמי ופניתי לפונדק, שם בצד בשולחן
היחיד שלא היה מלא ישבו שני אנשים ואלפית, אם הייתי יודע מה
עתיד לקורה ברגע שאשב שם פשוט הייתי יוצא, אך אני לא יכול
לחזות את העתיד, שם עשיתי את טעותי הגדולה ביותר והתיישבתי.
הזמנתי משקה והתחלנו בשיחה, הם סיפרו לי שהם גיבורים שיוצאים
להרפתקאות ושוחטים המון מפלצות (הם היו שקרנים טובים מה לעשות
שלי היה יותר ניסיון מהם...), הלהט של ההרג שוב עלה ומיד שאלתי
אם אוכל להצטרף אליהם והם הסכימו, עייני זהרו באופן מפחיד וכך
נראה שכול יום שעובר אני משתנה יותר ויותר לכיוון האבדון
ולכיוון סב סבי, אנונמיס, אך לא הפחד הוא זה ששלט אלא החשק
הבלתי פוסק של לאחוז בחרב ולהניפה בעודך פוצע והורג יצורים,
החשק המטורף הזה לא עזב אותי מיום מותה של ריקה, השאגה ההיא
עוד מהדהדת לי בראש, איך שבאותו רגע העולם התהפך ונהיה שחור.
אני יודע שאני לא יהיה גיבור גדול או מנהיג דגול אך אני יהיה
אחד שאת שמו העולם יזכור בין עם לטובה ובין אם לרעה כי אני לא
יעצור עד שאני ישביע את החשק המטורף הזה או ימצא תרופה לקללה
שרודפת אותי בלי סוף.
בבוקר התעוררנו מוקדם כדי להספיק לקנות ציוד לפני שהשוק יהיה
צפוף, הגענו לאחר מספר דקות לנפחיה צדדית וכפי הנראה הם ידעו
איכן הכול וכמה כול דבר עולה, דבר שהעמיק את החותם השקרי שהם
גיבורים, אך אני לא חיפשתי גיבורים, אלא חיפשתי מרפא מהכאב
שמכה שוב ושוב בלי הפסק והם היו הזדמנות מושלמת שאני חכתי לה:
רצח יצורים בלוויית גיבורים נותנת אישור למעשה!
מכרתי את הציוד שלי ועוד כמה חפציי יוקרה היו לי וקניתי את
החרב הכי טובה שיכולתי להרשות לעצמי בנוסף לשריון ומגן, כמובן
שאת הקשת שלי שמרתי טוב.
לקראת הצהריים יצאנו מהעיר והחלו לדהור לכיוון צפון מזרח, בדרך
הם סיפרו לי שהם הולכים להחזיר איזה חפץ קדוש לאלת היסודות
ובתמורה להחזרתו הם יקבלו מענק כספי טוב וברכה מהאלה עצמה, אך
בדמי בער החשק הזה שוב, לאחוז בחרב ולהכות, לאחר מספר שעות
נעצרנו ליד עקבות חשודות, זיהנו את העקבות כשל אורכים, יצורים
טיפשים ולא כול כך חזקים - הזדמנות פז לשחיטה!, אני בלי לחשוב
פעמיים הצעתי להרוג אותם והחבורה, במבט בוהה, הסכימו.
כך יצאנו אחריהם עד שהיינו מאחוריהם כ-50 מטר, שלפנו את הקשתות
וירינו, לאחר מטח שלי 20 חצים הפסקנו בכדי לברר מי נשאר ומי
נפל, ראינו שנשארו רק שני אורכים עומדים (האמת שהיו כולה
חמישה...), שלפתי את חרבי והסתערתי ישר על אחד מהם, מבלי רחמים
הכנסתי את חרבי אל חזהו ומשכתי אותה כלפי מעלה, רעש העצמות
הנשברות עשה לי מאין הרגשה של סיפוק זדוני, ברגע שרעש נשימותיו
נפסק שלפתי את החרב שלי וצפיתי בו מתרסק על הרצפה.
באותו זמן החבורה הפילה את השני אבל לא הרגה אותו, הם תיחקרו
אותו, לאחר שסיימו ריסקתי את גולגולתו תחת רגלי, חברי הקבוצה
הזדעזעו אך חשבו לעצמם שטוב בוודאי שיש מישהו כזה בצד שלהם.
לאחר מספר ימים של הליכה הגענו להר, שם למטה חיכו לנו שני
שומרי ענק שביקשו מאיתנו להסתובב, אני ירדתי מהסוס והסברתי לו
בעדינות שהוא יכול להתפגר מצידי ואם הוא לא זז אני יצטרך לשחוט
אותו, הוא לא כול כך אהב את הרעיון וצעק לי להתכונן לקרב ואני
בשמחה זינקתי לעמדת קרב, ברגע שהתחיל הקרב מעיין רוח השתלטה
עליי וכול תנועותיי היו כשל לוחם מנוסה, לא שאלתי ולא היה
איכפת לי איך, אך למרות זאת הוא גבר עליי והכניס לי אגרוף
בלסת, התחלתי לדמם אך לא כאב לי, לא פחדתי, העברתי את הלשון
שלי על הדם והטעם שלו שיגע לי את כול החושים, הדבר נתן הרגשה
של בלתי מנוצח, עיניי עלו באש, אחיזתי בחרב התחזקה והחרב עצמה
בערה, השומר קפץ אחורה ואני בלי לחשוב הנפתי את החרב באלכסון
והכיתי את השומר, השומר נחצה לשניים פלג גופו האחד החליק על
השני וברגע שנפל הוא התאפר ונעלם הרוח, השומר השני ברח באימה,
כמה שזה הזכיר לי את היום הארור שבו ריקה מתה, גם שם אחד
השומרים ברח.
הזעם שוב בער בי, הכיתי את החומה עד שנפלה וכבר פה חברי הקבוצה
החלו לפחד ממש, אך הם שתקו כי פחדו מהתגובה שלי, נכנסו לבפנים
ושם חיכו לנו עוד 10 אורכים ארורים שעכשיו הם נשחטו בקלי קלות,
כול פעם זה נהיה יותר ויותר קל ופחות מספק, לקחנו את הקופסה
ויצאנו לדרך חזרה.
הדרך חזרה עברה בשקט מוחלט, עד שהתחלתי להתחרפן, רדפתי אחרי
דוב עד שתפסתי אותו והרגתי אותו במכות, חוץ מזה שעמום מוחלט!
חזרנו לעיר בירה, ישר הלכנו למקדש היסודות, בכניסה עמד כוהן
שנראה כאילו מחכה למשהו חשוב מאוד, ברגע שראה אותנו נראה כאילו
ירד מליבו הר.
דו שיח -
כוהן: מזל שהגעתם לפני החגיגות
קבוצה: כמו שהבטחנו, לא?
כוהן: כן, למרות שהיו לי את הספקות שלי
קבוצה: מדוע?
כוהן: כי לא חשבתי שקבוצת מתחילים כמוכם תצליח...
דו שיח נקטע -
"מה הכוונה מתחילים?!" צעקתי לעברו של הלוחם שבחבורה, "תירגע,
לא חשבנו שתצטרף אם נספר לך שאנחנו מתחילים" הוא ענה, שלחתי את
אגרופי לפניו של הלוחם והפלתי אותו לרצפה, הזעם הארור הזה בער
בי שוב, שאגתי לכיוונו של הלוחם "נתראה בזירה בעוד יומיים!!!",
הפניתי את גבי והלכתי לכיוון האכסניה.
במשך היומיים הבאים התכוננתי לקרב, זה היה ברור שזה יהיה קרב
אגרוף, כי זה יהיה בזירה וגם ידוע שלו יהיה יתרון כי הוא יותר
מנוסה, אך עדיין לי יש את הזעם הבלתי נשלט הזה בתוכי שלא נותן
לי להפסיד, עד עכשיו שום יריב יצא חי מהתקלות איתי ואני לא
מתכוון לשנות את זה.
לאחר יומיים חכתי לו בזירה מוכן ומזומן לקרב, נכנסנו שנינו
לזירה והשופט הכריז על הקרב.
על כול מכה שנתתי הוא נתן שלוש אך כול מכה שלי פגיעה, והוא עד
עכשיו החטיא, היה ברור מי מוביל ואני לא התכוונתי לתת לזה
להשתנות.
לאחר מספר סיבובים שהסתפקתי לפצוע את פניו די קשה ושבור את
ידו, נכנסו לסיבוב האחרון, איך שהכה הפעמון הכה אותי הולחם מכה
אחר מכה, לא הצלחתי לבלום אף אחת מהן, ברגע שהוא הנחית אגרוף
נוסף הזעם בער בי שוב, עיניי בערו, אבל הזעם היה גדול הפעם
יותר, הרגשתי כאילו מישהו אחר שולט בי, ידי נשלחה לאחור
ובעוצמה בלתי ניתנת לתיאור נשלחה קדימה ואחרי שנייה ידי הייתי
בצידו השני של הלוחם, בזמן שהוא מדמם ותלוי על ידי, הוא הלך
אחורה ונפל.
הבטתי בעיניו, היה שם זוהר עצוב שגרם לדמעה אצלי לזלוג ולחשוב
לרגע על מעשיי, רציתי לנסוג ולבכות אך בתוך הראש קול קרא לי
דו שיח -
קול: חשבתי שאתה תהיה שונה...
אנונמיס ג': מי אתה?!
קול: אתה יודע מי אני.
אנונמיס ג': זה לא יתכן!
קול: למה לא אנדרייאס?
אנונמיס ג': זה פשוט לא יתכן!!! רועד
קול: למה לא? הרי את קראת לעצמך על שמי!
אנונמיס ג': אנונמיס קילר! אתה נעלמת לפני שלושת אלפים שנה!!!

אנונמיס: הרי אתה מאמין באגדה, כתוב שם שאני יחזור בזמן
שיצטרכו אותי...
אנונמיס ג': אבל בני האדם לא פולשים, למה אתה חזרת?
אנונמיס: אף פעם זה לא היה קשור לפלישה, פשוט ניצלתי את
ההזדמנות.
אנונמיס ג': זאת אומרת שאתה סתם רוצח?!?!
אנונמיס: כן, בדיוק כמוך...
דו שיח הסתיים.
רוחי נשברה בזמן שראיתי את אנונמיס צועד בתוך ראשי ולוקח פיקוד
על גופי, הייתי חלש ולא יכולתי להלחם בו, שמעתי את שאגת
הניצחון שלו וידעתי שרק בגלל רגע אחד שלי חולשה הוא השתלט עליי
ושכול ההרג הזה לא היה חייב לקרואת, התקפלתי בתוך עצמי בזמן
שאנונמיס לוקח חרב ושוחט את כולם, אחד אחת מבלי לחשוב.
בזמן שאני בוכה אני נזכר בימים בהם הייתי מאושר, בימים בהם
הייתי מאושר רק מלעשות כלום ואז נזכרתי בריקה, או ריקה שלי,
נזכרתי במילותיה - "...ידעתי שתחזור" ובאותו רגע הרגשתי את
הכוח האמיתי, לא כוחו המזויף של אנונמיס, אלא הכוח שמניע את
העולם מאז ומתמיד, כוחה של האהבה!
קמתי על רגלי, צעדתי לכיוון אנונמיס ודחפתי אותו, "אנונמיס ג'
קילר מה אתה עושה?!" הוא צעק עליי, "שמי הוא אנדרייאס ג' דרגון
ואני לוקח פיקוד בחזרה על הגוף שלי!!!".
ראיתי במבטו של אנונמיס שהוא מבולבל ומזועזע וניצלתי את
ההזדמנות הזאת שכול עוד שאני שולט על הגוף שלי, הנפתי את חרבי
וכיוונתי אותה אל ליבי, "מה אתה עושה?!" צעק אנונמיס "אנחנו
הולכים לבקר את ריקה..." עניתי לא בחיוך רגוע, בידיעה שסוף סוף
עשיתי את הדבר הנכון.
"קליק", זה הצליל שהשמיעו צלעותיי בזמן החרב עברה דרכם ודרך
ליבי, סובבתי אותה כדי לוודאות שלא אני ולא אנונמיס נחזור מהצד
הבא ושהסיוט יסתיים כבר.
הכול נהיה לבן בהיר, הרגשתי רוגע ושקט, בקצה האור הופיעו שני
דמויות שהתקרבו אליי, ברגע שהיו קרובות אליי ישר זיהיתי אותם.

רב שיח -
אנדרייאס: ריקה זאת את!
ריקה: כן זאת אני, אנדרייאס .
אנדרייאס: ניצחתי בסוף... ראית?!
ריקה: כמובן חייכה בחיוך מושלם (כמו תמיד)
אנדרייאס: למה אלת החיים פה? לא מגיע לי הכבוד לאחר שנטשתי...

אלת החיים: כול הדברים הרעים שעשית הם לא היו בשליטתך, אנונמיס
שלט בך
אנדרייאס: אבל עדיין מה עשיתי שזכיתי בכך ששנכן באתן לקחת
אותי?
אלת החיים: את התנגדת והבסת את אנונמיס ובנוסף לזה הבנת את
האמת לגבי העולם
ריקה: אתה קיימת את מה שהבטחת כפי שאני קיימתי את הבטחותיי
ועכשיו נזכה לנצח ביחד
רב שיח הסתיים.
קמתי על רגליי וחיבקתי את ריקה היא חייכה, חיוכה אמר הכול,
באותו רגע ידעתי שאת חיי לא בזבזתי ואם רק ניתן אמון באהבה אף
פעם לא ניכשל, אולי ננצח ואולי נפסיד אך אף פעם לא ניכשל!