אז אני יושב עכשיו ובוכה, הדמעות מלוחות, בטח יש בהן עדיין
אחוז אלכוהול מכובד אחרי אתמול.
ישבתי בבר עם כל החברים הטובים ושתינו, אילצתי את הפנים שלי
לאלתר איזה חיוך.
ממש כאבה לי הלסת אחרי חצי שעה של חיוך מאולץ אז הזמנתי עוד
שוט של ויסקי מהברמן, ניראה כאילו הוא ידע איזה סרט עובר עלי,
בטח יושבים אצלו כל יום איזה אחד או שניים עם חיוך מאולץ
שמסתיר דמעות.
אז הכנתי את עצמי וחיזקתי את החיוך למרות הכאב והזרמים בלסת,
ידעתי שהיא כל רגע אמורה להיכנס ואסור שהיא תראה את החולשה
שלי, אסור!
דקות מועטות עברו והיא נכנסת לבר, מביטה ימינה ושמאלה, מחפשת
פנים מוכרות ומסדרת את שיערה הרך.
לאחר סקירה קלה של הנוכחים מבטה מתאפס לכיווננו והיא מביטה,
אני מיד מסיט את מבטי לכוס החצי ריקה, שלא תראה שאני אפילו
מביט בה.
אבל היא בשלה, עם חיוך של מלאך צועדת אלינו, ההיסטריה הכתה בי
קשות. לומר שלום? לתת חיבוק קל ונשיקה על הלחי?
לפני ימים ספורים חדרתי לתוכה ולחשתי "אני אוהב אותך", עכשיו
נשיקה תעשה את העבודה?
החלטתי לשתוק, לא יודע אם זה היה החלטה או שפשוט ננעלתי מפחד.
היא עשתה סיבוב קל, אמרה מזל טוב לחברתה ניראתה קצת מאוכזבת
אולי קצת לחוצה ועזבה את המקום. המשכתי לחייך, עוד שניה הלסת
שלי הייתה נסדקת מכאב אבל חייכתי.
היא יצאה, אני חייכתי והיום זה אחרת...