אנשי העיר הצוהלים. אני קבור. אני בבור שלידכם. אני כבור.
אנשי ההולכים למכולת. אנשי החלב והעיתון. אנשי הוניל.
אנשי ונשי המיטות השלמות. אנשי החלומות. הנשים החתומות. אני
כהבור. אנשי הטובים. ילדים. אזרחי העיר היוקדת הזו. המתגוננים
המתכוננים. בחורי הטובים. דובדבנים. אנשי אביב. פרצופים
חצובים.
אני רגלי בבור. ראשי בבור. לבי קרוא לאור. יש לי חברה באור. יש
לי חברים.
אנשי העיר הטובה. רעים יומיומיים מאזיני חדשות. דני שמועות,
פוסקי פרסומות,
חמורי דעות מעטי החלטות שואלי שואלי שואלי שאלות. דעתי תעבור.
דמי
יעקור. נשימותי ספורות ולכל אחת זכות המילה האחרונה. מילה לכל
נשיפה
בעורפכם הצופה בי עכשיו. התוהה לזמן הנותר. הכואב. כמה זמן
נשאר לי אנשי
עירי היקרים הדואגים המוזרים בשפע סבלנותם. המשלמים וממשיכים
לסובב כפתורים לפי התנאים המוכתבים. פעם לשמאל. פעם לימין. הגה

בוכה ותועה בפסגת הרי יהודה הטובים. יודעי מלחמה, ההרים. יודעי
מלחמה
ובורות אוהבים ונחלים קורצים ופריחות האביב הילדותי ושקיעות
הסתיו הבוגר.
אבל היום הזה אחר. קולותיכם אהובי החיים דועכים. קול קורא.
מישהו עצר לנוח
מישהו אמר את האמת היומית.
גרוני ניחר לזכור.
על חומותייך עיר דוד
גבר בכה עם אור.
למעלה בררו.
כאבי כבדים.
אל תשכחו
(אותי)
הכל מלים.
נכתב בים
נכתב בשחור.
נכתב בטוב
לבכם יאור. אבל
מישהו סגר דלת.
אני עוד רציתי
לחזור.
אמא ואבא ואת.
זה היה כל עולמי
עד שקט
ועד נשימה
תעבור.