חשתי דחף בלתי ניתן לכיבוש לכתוב סיפור ישראלי קצר. לא רק אני
- גם החברים אמרו שאולי כדאי לי לנסות, הרי אני בחור כל כך
יצירתי, ועופר הזכיר את זה פעם באיזו מסיבה, ואפילו ההורים שלי
רמזו שאולי כדאי לנסות, מי יודע, הרי תמיד רצית. ובאמת רציתי,
למה לא, להופיע במדורי הרכילות, לראות את העולם, באמת למה לא.

בגלל שאני לא נאיבי לא ניגשתי ישר למחשב כדי להתחיל לכתוב.
ידעתי שצריך השראה, שצריך לתת לרעיונות לצוץ במוחי. החלטתי
פשוט להיות פתוח לזה, לנסות לשים לב לדברים שקורים ולרעיונות
שצצים. לקחתי גם כמה ספרי סיפורת ישראלית קצרה מהספרייה,
להתרשם קצת. ממש נכנסתי לזה. אבל מה שלא עשיתי ועד כמה שלא
הייתי פתוח, זה פשוט לא בא לי. וכל כך ניסיתי!

ישבתי למשל בשירותים וניסיתי להמציא סיפור שנון על נייר טואלט,
כזה משהו מפתיע. חשבתי שאולי, בסיפור זאת אומרת, נייר טואלט
הוא בעצם מזימה של השלטונות ודרכו אנחנו מקבלים (אין צורך לומר
איך) כל מיני אינדוקטרינציות שטניות. דווקא רעיון נחמד אבל לא
מצאתי לו פואנטה. אחר כך נכנסתי למקלחת ושם בא לי הרעיון לכתוב
על אחד שאף פעם לא השתמש במרכך שיער וכתוצאה מכך ניחן בכוחות
על טבעיים (אבל הוא לא מודע לכך), זאת אומרת המרכך הוא בעצם
מכשיר לרסן את האזרחים, אבל גם לזה לא מצאתי סיום וחוץ מזה
התחלתי קצת לפקפק ביצירתיות שלי. התיישבתי לאכול ארוחת בוקר,
במהלכה עמדתי באומץ בפיתוי לפתח את הרעיון שהיה לי לסיפור קצר
על האמת מאחורי הקורן-פלייקס. הלכתי לעבודה וניסיתי לשכוח מכל
העניין.

בלילה התעוררתי שטוף זיעה קרה והבנתי למה, בעצם, לא יוצא לי
סיפור ישראלי קצר. הרי זה ברור! כל הסופרים הצעירים האלה, מה
יש להם שאין לי? מה מייחד אותם ממני? במילים אחרות, איך שכחתי
שיש משהו שהם גדלו עליו ואני לא? הכתובת היתה על הקיר כל ימי
ולא הבנתי אותה: הרי הכל בא מהבמבה.