נגעת בי עוד פעם.
עוד פעם - אותו מקום.
אותו מקום נידח במעמקי ליבי.

אי שם, במעמקי ליבי, פגעת בדיוק מפליא בנקודה המיוחדת.
הנקודה המיוחדת - אף אחד לא ידע על קיומה.

חשבתי שהכל נגמר, אנחנו סתם שני זרים,
שני זרים.

בתוככי עצמי, עדיין היו לי אותן
תהיות
מחשבות
רצונות
תקוות.
רגשות. בעיקר רגשות.

כן, אכן, שני זרים.

שוב כואב. שוב דמעות.
"מה קרה, מתוקה?" אמא שואלת.
מה לעזאזל פתאום אכפת לך?!
את עברת את זה?
את הרגשת משהו אי פעם?
מספיק עם ההצגות.
הצגות - כרגע ביקרתי מאחורי הקלעים של אחת מהן.
"לא, כלום", אני עונה, "קראתי סיפור עצוב". אי אפשר לשקר
לגמרי.
אני ילדה טובה, לא?

ילדה טובה אנוכי -
איך ייתכן שכואב לי?

כן, אכן, סיפור עצוב.

מצטערת. לא היה אמור להזיז לי.
הזיז לי.
מה בדיוק - לא יודעת.
עוד אדע.
יגיע הזמן שבו אני אבין, את זה אני יודעת. תמיד יודעת.