בעיירה מאוד קטנה במדינה מאוד גדולה ומפותחת, שבה יש כל מה
שיכול אדם לרצות לרצונו החופשי, ולחיות באושר ועושר עד סוף
ימיו, בה כולם הכירו את כולם וכולם הרגישו כמו משפחה אחת
גדולה, גר לו פעם ילד בשם אדוארד מקסיליאני. הוא היה ילד מחונך
מאוד למשפחה מאוד עמידה בה אב המשפחה היה סוחר בבורסה ואם
המשפחה היתה יושבת ראש מועצת הפועלים בעיירה. לאדוארד לו חסר
כלום בחייו, הוא למד בבית ספר רגיל, הוא היה מקובל מאוד ולא
חסרו לו חברים, הוא היה ספורטיבי מאוד אך גם חכם. היה אפשר
לחשוב שזהו הילד האידיאלי בעולם...
בגיל ששה עשר הוא עבר לבית ספר מקצועי למשפטים ויחד עם זאת
התקבל לנבחרת נוער באתלטיקה קלה, בתחומי הריצות הקצרות
והבינוניות, והתכוון ליצג את מדינתו עם שאר עמיתיו באליפות
עולם לנוער בטוקיו בחודש יולי הבא.
   אדי עבד כשה באימונים והשקיעה עבודה רבה בלימודיו, היה
נכון לעזור לכל אחד ואחת, ולא התגאה במיוחד במה שהוא היה לאמת.

   בבית תמיד חיכתה לו אהבת אם ותמיכת אב, הוא היה ילד יחיד
במשפחה והרגיש שחסר לו אח לאותם ימים שאין מה לעשות. הוא תמיד
היה צוחק עם אלה שיש להם אחים "אני מוכן לשלם לך עבור אחיך,
כדי שיבלה אצלנו יום-יומים" רק בגלל שלאותם החברים, האחים
נמאסו כבר מעל ומעבר.
   ביתם היה בגודל שיכל להכיל את כל ארבעים חבריו לספסל.
לפעמים הוא היה עושה מסיבות או מזמין חברים לסוף שבועה, הם היו
עושים בלגן כמו שצריך אבל אדי לא כעס עליהם רק בגלל שהם היו
חברים שלו ושהוא היה עושה אותו דבר לחבריו כשהוא היה מוזמן.
לכאורה אדם מאושר מאוד מיום הולדותו.
   באותה עיירה גרה לה ילדה מחונכת מאוד למשפחה עמידה לא פחות
ממשפחת אדוארד, היא היתה בת למשפחת קיט וקראו לה אלה. אביה היה
הבוס של המקסיליאני המבוגר, אביו של אדי, ואמה היתה מורה
למוזיקה בתיכון השני בגודלו בכל העיירה. היא עצמה היתה תלמידה
במכללה למנהל בשנתה הראשונה, היא היתה בת שבעה עשרה, בשנה יותר
מבוגרת מאדוארד. היא היתה מפורסמת ומקובלת מאוד בעד יופייה
המקסים, שערותיה השחרחרים הגולשים, מבנה גופה המהמם וקולה הרך
שנשמע בכל טקסי העיר שהיו מאורגנים על ידי אמה.  
   היא הכירה את אדוארד מאז היא זוכרת איך הם הלכו יחד לבית
ספר, כאשר היא ליוותה את אדי לכיתה א' ועצמה הלכה לכיתה ב'.
   יש לציין שאדי הועבר כיתה אחת יותר כאשר סיים כיתה ג' ועבר
לכיתה ה' שם למדה אלה. הם למדו יחד, ישבו ביחד, אכלו, דיברו
טיילו יחד. הם היו בלתי מופרדים, כל מקום שאחד מהם הלך, השני
הלך אחריו. הם למדו עד כיתה יא' כאשר בכיתה יא' אלה סיימה את
הבית ספר בצורה אקסטרנית ועברה ללמוד במכללה. ברם, דבר זה לא
מנע משניהם להמשיך ולהיפגש, או בצורה יותר נכונה לצאת, ביחד.
   הוריהם היו בטוחים בנישואים הקרבים והבוס של מקסיליאני,
האב קיט כבר הבטיח לכבוד הארוע העלאת שכר למקסיליאני.
מקסיליאני מצדו הציעה לערוך את החגיגות באחוזתו ולעשות מזה
ארוע תקשורתי לכל דבר. נשותיהם כבר החלו בעיסוק ההזמנות
וההכנות עצמן, וכל זאת עוד לפני שאדי הציע נישואין לאלה.
   חייהם היו יכולים להיות מלאי פלא וקסם אילולא גורם חיצוני,
מובלע בתוך ההמון, שצץ לרווחתו, ושינה את כל התמונה.
   פעם, כאשר אלה כבר סיימה את לימודיה ואדי קיבל עבודה בבית
המשפט, קיבלה אלה הזמנה להשתלמות מקצועית בתחום הכלכלה
הפוליטית. ההשתלמות היתה אמורה להיות בת חצי שנה, במרחק של
אוקיינוס מאדוארד. היא התלבטה זמן מה, כי גם על הפרק היתה
החתונה שלה עם אדוארד. לעומת זאת, אדוארד, שכל מה שרצה זה
הצלחת אהובתו, ניסה לשכנעה לנסוע והבטיח שיחשוב עליה כל הזמן,
ידבר אתה בטלפון ויכתוב לה מכתבים. השכנוע לא היה כשה כי אלה
מאוד רצתה בהשתלמות והיא רק חיכתה לתגובתו של אדי, שלא חיכתה
זמן רב כדי להופיע.
   אדוארד החליט לעשות מסיבה לכבוד אלה ולכבוד נישואיהם בביתו
והזמין הרבה אנשים, ולא הייתי אומר שהוא הכיר את כל מי שהזמין.
בין המוזמנים היו חבריו לספסל, חברותיה של אלה, חברים של הורי
אדי ואלה וכמובן ההורים. המסיבה היתה תוססת מלאת שמחה ועליזות
עד לשכרה, אך הגורם המפתיע העז להראות את עצמו...
   היא היתה נמוכת קומה, לא מושכת עין, שקטה כמו ים, היא היתה
הבובה שמתעללים בה, כל מי שהכיר אותה ידע כיצד עליו לנהוג
כלפיה, חייה היו מוקפים בלון ברזל עטוף בברונזה, והדבר היחיד
שקישר בינה לבין חוג החוגגים היה המעביד שלה בחברת קייטרינג
שהכין את המסיבה. עבודתה היתה שטיפת כלים שהיו צריכים לחזור
מיד בחזרה למסיבה, לשימושם הרגיל.
   היא ביקשה ממעבידה הפסקה של כמה דקות כדי לצאת החוצה מאוהל
של שטיפת כלים ולעשן סיגריה שתיים. מעבידה חרק בין שיניו שרק
דקה וחצי, אחרת היא מפותרת, והיא אמרה שתסתפק בדקה.
   היא יצאה מהאוהל פנתה מאחורי עץ הכי קרוב והדליקה סיגריה.
אדם אחד בשם קובי עבר בקרבה וזיהה את קורבן האומה, הוא תפס בה,
אחז בה בחזקה, טרטרה ומשכה אל הקהל הרחב שבינתיים היה ללא כל
בידור של ממש. הוא זרק אותה על דשה ואמר לה לנקוט את כל הדשה
מפתילי הסיגריות. היא סרבה ואמרה שעליה ללכת לשטיפת כלים ,
אחרת היא תפוטר. בינתיים הקהל סם לב למתרחש והחל להתקרב עד
שנבנה מעגל סביב המסכנה. היא ניסתה לפרוץ דרך האנשים אבל אלה
לא נתנו לה כל סיכוי, כל רגע ורגע היא חטפה פה ושם איזה צביטה
או סטירה. היא צעקה והתחננה שיתנו לה ללכת כי לא רוצה שתפוטר,
אבל אף אחד לא שמע בקולה. האנשים צחקו, סיפרו בדיחות שלא היו
קשורות לעניין והמשיכו להתעלל בה. היא מסכנה ושפלה, הרגישה שכל
העולם נגדה, אפילו הצומח והדומם. היא הסתכלה בעיניים דורשות
עזרה, תוך ניגוב הדמעות, במטרה למצוא אחד שיוכל לעזור לה.
   אדי ואלה בינתיים עברו ליד קבוצת אנשים, שלכאורה היה נראה
שהם משחקים במשחק כל שהו, אלה המשיכה בדרכה אבל אדי ביקש להשאר
ולברר מה כל כך מבדר שם בתוך אותה קבוצת אנשים, שמקודם היו
כולם בעלי פנים של פוקר, חסרי כל תעסוקה מעניינת. כאשר אדי
התקרב אל הקבוצה כולם נתנו לו לעבור מטעם הכבוד של עורך
המסיבה. קובי, היוזם של הבידור הערבי ניגש אל אדי ושאל אותו
האם הוא מכיר את המסכנה ששוכבת על הדשא ובוכה לה. אדי ענה
בשלילה והסתכל על השוטפת שטופת דמעות. הוא שאל איך קוראים לה,
והיא ענתה לו תוך חנק הדמעות שקוראים לה מרי ממשפחת קולט, היא
המשיכה ובקשה ממנו שיתן לה ללכת אל מעבידה שכנראה כבר מאוד
כועס עליה והיא אולי אף כבר מפוטרת.
   אדי הושיט לה יד, עזר לה לקום וניגב לה את הדמעות, הוא
ביקש למסור למעבידה שהתעכבה בגללו, כך לא יקרה לך כלום, הוא
הוסיף. היא הסתכלה בו בעיניים אומרות תודה מכל הלב, עד שאדי
נפחד מהמבט וזירז אותה ללכת.
   אלה עמדה בצד וראתה את כל המתרחש, היא הכירה את מרי,
וכנראה ידעה מה קורה באותה קבוצה, אך לא רצתה להתקרב לשם היא
רצתה להשאיר את המתרחש מחוץ לחייה עם אדוארד. אדוארד ניגש אליה
ורצה ללכת הלאה אך אלה סירבה. היא ביקשה לדעת בדייקנות מה קרה
שם מרוב הקנאה, למרות שידעה היטב את הכל. אדי לא הבין אותה
וסיפר לה את מה שקרה שם, ורק אחר כך הבין למה התכוונה אלה. הוא
הסמיק ואמר שלא היו לא, אין לו ולא יהיו לו שום כונות רעות
לגביה. כך הם השלימו ושכחו את הארוע הלא נעים. שכחו, אבל לא
כולם.
   הגיעה הזמן שאלה היתה צריכה לטוס, אדי ליווה אותה עד
לרגעיה האחרונים על ארץ מולדתם. את הימים האחרונים הם ליוו
הרחק מבני אדם איכן שהו ביער במרחק די רב מהבית. הכל היה טוב
ויפה, וכמה היתה הפרידה מרגשת, היה צריך להיות שם כדי להבין,
זאת היתה, הפרידה, ב ה- הידיעה. פרידה כמו בסרטים הישנים של
שנות החמישים, אם זה אומר לכם משהו.
   אדי חזר הביתה ושם חיכתה לו הפתעה די מוזרה עשרות זרים של
פרחים עם מכתבי תודות מ "המעריצה המושבעת". "המעריצה המושבעת",
האחת ולא אחרת, מרי קולט, שנדבקה במחלה שקוראים לה אדוארד
מקסיליאני, שבאותו זמן נשאר לבד ורחוק מאוד מאהובתו. יום אחרי
יום, שבועה אחרי שבוע, מרי התקשרה אליו, שלחו לו פרחים, ברכות,
מתנות ומה לא. אדי באותו זמן היה נחוש בדעתו להשאר נאמן אל
אהובתו יהיה מה שלא יהיה וכל מה שיכל להגיד למרי זה ארבעה
מילים:    "אותו מקום בזמן אחר".
   לאחר מילים אלו מרי נעלמה, וחזרה להיות למי שכנראה היתה
קודם. מרי אמנם היתה מושכת עין, אבל היה בה משהו לא נורמלי, לא
טבעי, אדי חש את זה דרך העינים שלה, העיניים הריקות ומלאות
באהבה עיוורת בעת ובעונה אחת. הוא הרגיש את זה דרך החיוך
הגמלוני שהעביר בו צמרמורת, ודרך מעשיה החולניים, בעיניו של
אדי.
   כך עברה לה חצי שנה כאשר הודעה כואבת הגיעה מאחורי
האוקיינוס, אהובתו אלה נעלמה מן החברה כאילו אדמה בלעה אותה,
אנשים אמרו שראו אותה לאחרונה מסתובבת עם מתופף של להקה
מפורסמת כלשהי, שמאחורי האוקיינוס, אבל לא יכלו לזהות אותה
סופית. הודעה זו ריתקה את אדי לביתו למשך שנה של ייסורים,
הסתגרויות, ובושה מן עולם החיצוני, כל אותה שנה הוא התרכז
בעבודתו ובנבחרת כדורסל של בוגרים ושום דבר אחר חוץ מזה. לאחר
שנה נוספת, כאשר אדי החליט לצאת מן האבל שהיה טמון בו, הוא שבר
את שתי רגליו כאשר נפל מסולם בביתו, אמנם הוא החלים מהשברים
ברגליו, אבל הפציעה היתה כשה והוא נאלץ לעזוב את תחום הכדורסל
לכל חייו. באותה שנה המקום שבו הוא עבד נסגר מרוב פיטורי
עובדים ואדי נשאר חסר כל תעסוקה. לאחר זמן מה אביו פשט רגל
בבורסה ופרש ממנה במטרה להתקיים ממה שיש לו, וזה כבר לא חיה
הרבה. אמו הודחה מן המקום של יושבת ראש מועצת הפועלים בעיירה
והחלה לחוש פעם ראשונה בחייה על בשרה מה זה להיות עקרת בית.
   בצורה כזו, מכה אחרי מכה, אסון אחרי אסון, אדי הבין שזה
כבר לא ישתפר לעולם ועליו מוטלת החובה לא לתת למצב להדרדר
יותר. הוא מכר את ביתם וקנה דירה גדולה במקום, הוא מצא לו
עבודה בלשכת עורך דין, וקיווה לעתיד פורח בעתיד. ורק דבר אחד
הפריע לאדי, דבר שהיה משלים את התמונה, בת-זוג. הוא שכח לגמרי
את העבר, עברו כמעט עשר שנים מאז תחילת האסונות, והוא היה בדרך
חיפושים חדשה של חברה.
   יום אחד הוא פגש בלשכה בה הוא עובד אשה יפה, לבושה בשמלה
אדומה נוצצת. ריח נעים נכנס אל תוך המקום, שיערה היה חום
וגולש, שרשרותיה מזהב נצצו לאור היום כאילו שהיו עשויות מחומרי
גן עדן. היא היתה בערך באותו גיל של אדי, מלווה בשני אנשים
גדולים בערך פי שנים ממנו.
   היא שאלה אותו משהו אבל אדי לא הקשיב הוא היה אמום, כאילו
שראה את גן העדן האמיתי. האשה היפה צחקקה ושאלה אותו האם הוא
מכיר אותה. אדי ענה בשלילה. היא אמרה לו כי היא דוגמנית על
ידוע בעולם ושהיא שמחה עוד לפגוש אנשים שלא מכירים אותה ולא
מתנפלים עליה כמו כלבים חולי כלבת.
   אדי אמר לה שבשנים האחרונות בחייו הוא היה מנותק מן העולם
כמעט לגמרי ולא שמע עליה, אבל הוא היה מאוד שמח להפגש אתה
בארוחת ערב נחמדה ללא ליווי של שני ארונות הקבורה שעמדו
מאחוריה וקלטו כל אות שנאמרה.
   באותו רגע דוגמנית העל, זיהתה את אדי, היא נזכרה איך פעם
עבדה כשוטפת כלים, היא נזכרה איך הוא עזר לה פעם במסיבה אצלו
בבית, היא נזכרה איך היא ניסתה להתחיל אתו אחרי כן ולא הצליחה,
היא נזכרה במלים מיוחדות ששמעה ממנו. היא חשבה רגע, היא הסתכלה
לו בעיניים שלו דרך עיניה וחייכה לו.
   דממה נפלה לתוך החדר, ואז היא אמרה:
" אני נזכרתי מה רציתי להגיד לך אדון יקר, כל מה שרציתי להגיד
לך זה ארבעה מילים, ארבעה מילים ששינו לך את כל החיים, ארבעה
מילים ששינו לי את כל החיים, ארבעה מילים שיכלו לתת לך עתיד
אחר לגמרי, ארבעה מילים שנתנו לי עתיד אחר לגמרי, ארבעה מילים
שעכשיו אתה תשמע אותם הם, אותו מקום בזמן אחר, אדי יקירי, אותו
מקום בזמן אחר!"

12.1.99