זה פרק ראשון בסיפור מתח שאני כותב. הוא למעשה המבוא. קיוויתי
לקבל הערות כדי לראות אם זה בכלל יעניין מישהו... אז בבקשה:

פעם בשבוע מגיע האומן לגשר. קראתי לו כך בגלל הכובע שחבש תמיד
לראשו, שהזכיר לי כובע של צייר צרפתי. האומן תמיד מגיע ברגל,
בשעה שבע בדיוק, תמיד לבוש בבגדים כהים. הוא ממתין ברחוב ממול
לגשר כרבע שעה ואז פוסע לאט עד לאמצע הגשר ונשען על המעקה תוך
שהוא מסתכל על התנועה המגיעה לעברו מצפון. למרות שהוא מאוד
משתדל להראות רגוע תמיד ראיתי בו משהו שמשדר עצבנות. הוא אינו
מזיז את רגליו ממקומן ורק ידיו נעות קלות למעלה ולמטה. כעבור
מספר דקות, בערך שלוש, הוא מביט סביבו מתרחק מהמעקה וחוזר
מהכיוון בו הגיע. חמש דקות לאחר מכן מגיעה למקום אישה, מאוד
חטובה אך לא גבוהה במיוחד, לבושה גם היא בבגדים כהים. שיערה
חום והוא תמיד אסוף משוך לאחור היא אינה עונדת עגילים ועד כמה
שיכולתי לראות גם אינה מתאפרת. האישה אינה עוצרת במקום בו עמד
האומן אלא עוברת בקצב הליכה איטי, איטי מידי לטעמי, ליד המקום
בו עמד האומן, כשידה האחת על המעקה של הגשר. האישה ממשיכה תמיד
בהליכה עד לקצה השני של הגשר שם היא פונה ימינה ונעלמת. הצלחתי
להבחין שהאומן נושא אקדח מוסתר באחורי המכנס שלו, מתחת לז'קט
שהוא לובש תמיד. האישה לא נראית חמושה אם כי יכול להיות שהיא
מסתירה כלי נשק בארנקה או ברגלה.
אני בדרך כלל מסיים את העברת החבילה שלי בערך בשבע ולא הייתי
נשאר אלמלא ראיתי את האומן במקרה לפני כמה חודשים. משהו במבטו
שהיה מקובע על הרצפה לפניו החשיד אותו. רציתי לוודא שלא עוקבים
אחרי ושאתר המסירה לא נחשף. ידעתי שאני מסתכן בכך שאני נשאר
באזור המסירה ולכן התרחקתי מהמקום. עליתי על גג בניין ישן בן 3
קומות שנמצא מעט צפונית לאזור המסירה. משם יכולתי לראות את כל
איזור המסירה שלי ואת הגשר תוך חשיפה מינימלית. שבוע אחרי שבוע
ראיתי שהאומן מגיע, תמיד באותו יום ובאותה שעה. ראיתי שהם לא
עלו על נקודת המסירה שלי ולכן החלטתי שאני לא אעבור לחלופית.
היום האומן לא הגיע. אינני יודע מה קרה. בשעה שבע ורבע ראיתי
רכב גדול בצבע שחור, שנראה כאילו זה עתה יצא מהמפעל, עובר עם
חלונות כהים. לא הייתי שם לב אל הרכב אלמלא נסע כל לאט כאשר
עבר לידי ועלה שמאלה לכוון הגשר. מה שהחשיד אותו עוד יותר היה
הבוץ שכיסה באופן נוח ביותר את לוחית הזיהוי. היית מצפה שרכב
שכל כך הרבה בוץ נדבק על לוחית הזיהוי שלו יהיה מלוכלך גם
במקומות אחרים, אלא שזה היה נקי יותר מרכב בחלון תצוגה של
סוכנות ב.מ.וו.. הרכב המשיך בנסיעה איטית ונעצר ליד הנקודה בה
האומן היה עוצר. מהרכב ירד אדם שבמבט חטוף ניתן לומר עליו שהוא
ראה חדר כושר בימיו. האדם נשען על הגשר, הביט בתנועה במעקה
וניכר היה כי דבר מה שהוא ציפה למצוא לא היה שם. האיש עלה על
הרכב וזה האחרון המשיך בנסיעה מהירה הרבה יותר מזו בה הגיע
למקום.
אני נזכר ברגעים כאלה במשפט ששמעתי פעם: "מוחות גדולים חושבים
דומה". תהיתי אם האומן והאישה גם הם עובדים בזרוע איסוף של
ארגון כלשהו אחר ולא של ארגון פשע כפי שחשבתי בתחילה. יכול
להיות שהם אפילו עובדים איתי... אין כמו מידור של סוכנות ביון
בשביל לתת לך להרגיש בבית בכל מקום. בכל מקרה אחרי וידאתי
שהחבילה שלי במקומה ראיתי את האישה מתקרבת לרחוב. הספקתי לראות
גם את הרכב שראיתי קודם מתמקם במדרכה ממול לנקודה על הגשר.
ההמשך היה ברור לי. ידעתי שאסור לי להתערב, אפילו אם היא בצד
שלי, אבל משהו בי אמר לי ללכת על זה. אולי זה רק הרגשת הבדידות
הזאת שאופפת אותך כשאתה נמצא כל כך הרבה זמן רחוק מכל מה שאתה
מכיר ואוהב. לפעמים אני כבר לא יודע מה אני מרגיש מרוב זמן
שאני מבלה ביצירת חברויות מזויפות וגיוס נכסים... טוב, אני כאן
כבר חמש שנים.
אני חוצה את הכביש בהליכה מהירה וכשאני עובר ליד האישה אני
אומר מבלי להסיט את מבטי או להאט את קצב הליכתי: "אל תלכי ? זו
מלכודת". כשאני מגיע לקצה הרחוב אני פונה ימינה ומנצל את הפניה
כדי לראות מה היא עושה. האישה חוצה את הכביש ומגיעה למדרכה בה
אני תמיד עמדתי כשראיתי אותם. היא מזהה את הרכב ופונה חזרה
לכוון ממנו הגיעה. היא לא ראתה אותי עומד מאחורי עץ בגן שהיה
בפינת הרחוב. לא ניסיתי ליצור איתה קשר שוב, ממילא היו לי
דאגות חדשות עכשיו: ברור שאני לא יכול לחזור לנקודת המסירה הזו
ואני חייב למצוא דרך להודיע למפעיל שלי על שינוי הנקודה. מסתבר
שלא לכל בעיה יש פתרון בית ספר.
הפעלת מכשיר הקשר לא באה בחשבון, משום שהמשמעות היא חיסול
המשימה ואחרי 4 שנים זה מחיר גדול מידי שעוד לא מחויב המציאות.
אם לא אמסור את החבילה המפעיל יחשוב שנחשפתי וגם כך ירדו
לטמיון 4 שנות עבודה. סיכמנו על נקודה חליפית להעברה אלא
שבשביל להפעיל אותה יהיה עלי לעשות עוד מסירה אחת באותה
הנקודה. אני מניח שעכשיו אני צריך להתחיל להכין את שיעורי הבית
שלי.
כעבור שבוע חזרתי לנקודה. הייתי מתוח מאוד ? יכול מאוד להיות
שמצפה לי כאן מארב ממש כפי שציפה לאישה בגשר. חיפשתי סביב
לראות אם אני מזהה את האישה. אני בספק אם האישה תוכל לזהות
אותי, אלא שכשתראה מה אני עושה היא מיד תבין שזה הייתי אני, או
לפחות אני אהיה החשוד העיקרי... אחרי מספר דקות שלא זיהיתי שום
דבר חשוד התקרבתי לנקודה וביצעתי את החלק שלי במסירה, כולל
הסימון המוסכם לכך שהנקודה נחשפה וצריך לעבור למקום אחר. כמובן
שבחבילה כללתי רק מידע כוזב הסימון למפעיל היה מעל לנקודת
המסירה. השתדלתי להתרחק מהנקודה מהר, אך לא מהר מידי כדי לא
למשוך תשומת לב. עוד לפני הנקודה שקבעתי לעצמי לא יכולתי
להתאפק והסתכלתי אחורה בחטף. הספקתי לראות רכב נוסע עם דלת
פתוחה וקנה מושתק של תת מקלע. הבנתי מיד מה הולך לקרות ולא
חיכיתי שזה יקרה.קיוויתי שהאישה תעשה את זה, אבל ידעתי שלא
תהיה לה ברירה כשתיאלץ להסביר מדוע אין לה את החומר ואיך היא
חמקה מהמארב ? בין אם היא עובדת עבור סוכנות ביון ובין אם עבור
עבריינים.
קפצתי מהר למדרגות המובילות לרכבת התחתית שהיו כעת בדיוק
מימיני. ירדתי מהר ככל האפשר במדרגות וכמעט נתקלתי באישה זקנה
שעלתה לאיטה במעלה המדרגות. הספקתי לשמוע אותה ממלמלת משהו על
הנוער של היום ואז שמעתי חבטה וזעקת הפתעה של הזקנה. הבנתי שהם
נמצאים קרוב מאוד אלי. עד כה הכל עבד פחות או יותר לפי תוכנית
המילוט שלי. לא ידעתי אם הם ראו את נקודת המסירה אבל הסימן
המוסכם להחלפת נקודת המסירה היה ניכר למרחק כך שהמפעיל יכול
לדעת בכל מקרה. כעת הייתי יותר מודאג שמא הדלת לעובדי התחזוקה
(שפרצתי בצהריים) נעולה או שיהיה שם מישהו לא צפוי. המשכתי
לרוץ והבנתי שאני צריך למצוא דרך אחרת לצאת, כשראיתי מישהו
עומד מול דלת התחזוקה ומדבר למעיל שלו. הוא לא שם לב אלי למזלי
והספקתי להסתובב בלי למשוך תשומת לב חזרה לכוון המדרגות לרציף.
הרכבת לא היתה שם. הסתכלתי בשעון וראיתי שיש עוד שלוש דקות
וחצי לרכבת הבאה מהרציף הזה. הלכתי לכוון היציאה וראיתי שגם
היא שמורה. מצאתי כוך קטן בקיר ליד דלת שירות אחרת, גם היא
נעולה, והסתתרתי בו. ידעתי שיש לי רק מספר שניות להחליט על
המשך. שמעתי את הדלת נפתחת והספקתי לשלוף את האקדח המושתק שלי.
זאת היתה האישה מהגשר. הסתכלתי בעיניה והבנתי מיד מה כוונותיה.
נכנסתי בזריזות והיא נעלה אחרי את הדלת. לפנינו השתרך מסדרון
שהוביל אל מנהרות הרכבת התחתית עצמה ומשם הדרך להיעלם כבר היתה
קלה יותר. הסתכלנו שוב זה לזו בעיניים ופנינו איש לדרכו. כך
קרה שפגשתי לראשונה את ניבל.

אתם זוכרים את ההרגשה הזאת לפעמים, בכמה שניות מיד אחרי
שמתעוררים, שעוד לא זוכרים כל כך איפה נמצאים ולוקח כמה שניות
להבין מה הולך? אף פעם לא חשבתי שההרגשה הזאת יכולה להיות סכנת
חיים והקפדתי ללמד את עצמי לשנן את הכיסוי כך שכשאתעורר לא
אתבלבל. אלא שהפעם קמתי מאוחר ויחד עם החום המעיק של אותו יום
הרגשתי קצת מבולבל. לקח לי כמה שניות להתאפס ועד שנזכרתי איפה
אני. עומס החום  מאוד כבד. אבל האמת, אחרי הדרמה ברכבת התחתית,
בירכתי על כך שאני עוד יכול להרגיש את החום המעיק של השמש על
פני במקום להרגיש את החום מאגרופיו של בבון מגודל בשם אחמד
מהמוח'בראת האיראני, או מי שהם לא היו. הכל היה מוטל כעת בספק.
צריך להיות מאוד זהירים אחרי סיטואציה כזאת. יכול להיות שיש
להם תיאור שלי ואני יודע שהם יחפשו אחרי...


ההמשך יבוא, אבל קודם התגובות...