היא טורקת את הדלת כשהיא יוצאת בסערה החוצה. ידיה עוד רוכסות
את כפתורי מעיל הזמש הארוך. היא מביטה במהירות ימינה ושמאלה,
כמו שאימה לימדה אותה, לפני שהיא חוצה את הכביש. אוויר נובמבר
הקר דוקר אותה בפניה וכפות ידיה. היא מפשפשת בכיסי המעיל ומעלה
שתי כפפות צמר חומות ועוטפת בן את אצבעותיה.
בעלי חנויות במעילי רוח מתחילים להעלות את תריסי הברזל ולשחרר
את הדלתות מהמנעולים הכבדים. ריח של לחם נאפה מגיע לנחיריה
והיא נושמת אותו אל קירבה, מאיטה את צעדיה כשהיא עוברת על פני
המאפייה, אוצרת אותו בתוכה בטיפות, כדי שלא יברח כל כך מהר.
מחשבות על הלילה האחרון חולפות בראשה. היא שוב לא אמרה לו את
מה שרצתה כבר הרבה זמן להגיד. באוזניה הדהד המשפט האחרון שאמרה
לה חברתה הטובה בנושא. את חייבת כבר להתנתק ממנו. הוא עבר.
היסטוריה. פיניטו.
הוא לא עבר! מתקוממת נפשה בתוכה, אך היא יודעת שזה לא נכון.
שזה לא בריא, כזה דבר ושהיא סתם גוררת אחריה שאריות מזמנים
אחרים, שכבר לא יהיו.
ולמרות זאת, מדוע כל פעם כשהיא רואה אותו ברכיה מתחילות לרעוד,
נשימתה מתקצרת, עיניה בורקות. אמרו לה פעם שכל פעם שהוא נכנס
לחדר פניה בוהקות כמו השמש.
אמש הייתה טעות. היא יודעת את זה, כמובן. אז מדוע היא לא
מסוגלת להתחרט?
היא צועדת ברחובות הקרים, מגפיה דורכות על עלים יבשים שמשמיעים
קולות פצפוץ תחתיה והיא חולמת. היא נזכרת שוב במגע ידיו על
גופה.
אלוהים, ויק, את כל כך יפה! את כל כך יפה...כל כך יפה... המשפט
חוזר שוב ושוב בראשה.
קבצן שיושב בפינת הרחוב מניע את קופסת המעות שלו בקול כלפיה.
היא קופצת תרתי משמע, ונעצרת לרגע כשהיא חוזרת למציאות ומביטה
סביבה. היא מבחינה בו ודולה מכיס המעיל - חוץ מכפפות תמיד יש
לה גם קצת כסף קטן שם - כמה מטבעות ומניחה אותם בכוס. מקרוב
היא רואה שהכוס עשויה מתחתית מלוכלכת של בקבוק שתייה מפלסטיק.
הקבצן מחייך אליה חיוך שחור וצהוב והיא ממשיכה בדרכה.
היא מקיפה את הכיכר ומביטה אל האישה שמאכילה את היונים. כל
בוקר היא כאן, אישה מבוגרת, עם המון שקיות ומיטלטלין. ותמיד
היא מוקפת ביונים. היא מנערת את שערותיה כשהיא נעצרת במעבר
החצייה.  לצידה נעמדים אימא וילד קטן לבושים בבגדים יוקרתיים.
האם גבוהה ויפה במעיל של קלווין קליין. הילד מכוסה כולו, כמעט
חנוט במעיל גאפ וכובע צמר. פניו הקטנות אדומות. היא מחייכת
לעצמה וחושבת שהוא נראה כמו בובה ותוך כדי היא תוהה אם אי פעם
יהיו לה ילדים משלה.
קולה של אימה צף ועולה שוב מבין קולות הרחוב. את כבר לא ילדה,
מי יודע מתי תהיה לך הזדמנות כזאת שוב. היא ידעה שאימה מאשימה
אותה על שסירבה לו והעדיפה ללכת עם מישהו מהעיר.
לפעמים חשבה שאימה נולדה מבוגרת ומיושבת. האם מעולם לא הייתה
כמוה עם רצונות ותשוקות שאין להיגיון שום קשר אתם? האם עשתה
תמיד את הדבר הנכון, נכון בשביל כולם?
היא הרימה את ראשה כאשר האור התחלף לירוק המשיכה לצעוד. האימא
והילד פנו שמאלה, היא המשיכה ישר.
היום, החליטה, היום היא תחזור הביתה מוקדם, תלך לשוק ותקנה
ירקות טריים למרק. היא תזמין אותו לארוחת ערב ואז תאמר לו. היא
לא תהסס, היא תהיה חזקה ובטוחה בעצמה. כן, היא בטוחה, שזה יקרה
היום. אם לא ישתבש שום דבר היא תוכל לעשות זאת.
הבעיה איתך, אמר קול חברתה הטובה, שברגע שאת נמצאת אתו בחדר
אחד את פשוט לא חושבת.
זה נכון, הרהרה. אך היא פשוט לא יכולה לתת לעצמה לעשות זאת
במקום ציבורי.
זה לא מנומס, לא תרבותי, אמרה אימא שלה. מתחשק לה לצרוח, אימא!
תצאי לי כבר מהראש, אבל במקום זה היא נכנסת לבית קפה סמוך
ומבקשת קפוצ'ינו גדול עם הרבה קצף.
היא עוד מערבבת את הסוכר ומלקקת את הקצף מהכפית בשיטתיות לפני
שהיא יוצאת כשהיא מחזיקה בכוס הנייר עליה מודפס שם בית הקפה
באותיות מסוגננות.
השמים מתעננים במהירות והיא מגבירה את קצב צעדיה. אם לא תמהר
ישיג אותה הגשם וגם כך היא כבר מאחרת. היא מתכננת בלבה מה תאמר
לו הערב ואיך ומה תלבש.
אלוהים, הוא כבר ראה את כל הבגדים שלי ואני חייבת להיות מהממת.
וקול קטן בראשה מקניט, בשביל מה לך להיות מהממת אם את הולכת
לעזוב אותו בכל מקרה?
זה לא חשוב, היא מהמהמת. העיקר שיראה מה הוא עומד להפסיד.
אבל זאת החלטה שלך, טיפשה! צועק הקול, הוא, נוח לו איתך. יום
כן, חודש לא. את יודעת שהוא גם לא כל הזמן איתך, נכון?
היא בוחרת להתעלם מהמידע הזה ולוגמת ארוכות מהמשקה החם, חשה
אותו זורם בגרונה ומחמם אותה מבפנים. הערב, היא חושבת, כן,
הערב ומאיצה בעצמה למהר.

  לשירי, 13/10/2003