הם לא באמת מבינים.
הם לא באמת מבינים את ההרגשה הזאת, שאני מרגיש כשהכל סביבי חלק
ממני.
הם לא באמת מבינים, שאני יודע בדיוק מה קורה אצלם בראש. הנה שם
עובר זרם מעצב אחד לעצב שני, ומותיר שובל של עצבים ושל עצבות.
שובל שמתחיל בתנועה של שערה בודדת על זרוע ימין.
הם לא מבינים שאני רואה הכל, ושומע הכל, ומריח, וחש. גם כשהם
יודעים, עדיין הם לא מבינים. כי כשהכל גלוי, והכל בהיר כל כך,
זה כואב.
הם לא מבינים שזה כואב לי כי כשזה כואב להם. הם לא מבינים שזה
כואב לי כשזה לא כואב להם. בתחילה כאב של הזדהות. בסוף, של
בדידות. אבל לכל האורך כאב. כאב על הדלות. כי כשהכל גלוי
ובהיר, לכלום כבר אין עומק באמת, והכל כל כך דל.
ופתאום אני שואל את עצמי אם זה הכל אמיתי. חורג מעט מהמוסכמות,
כדי להקל על הכאב חסר התוחלת. ואני כבר לא בטוח אם אני חי, או
סתם מדמיין.
ואני חייב לבדוק.
אני חושב, שיש עוד אנשים שרואים את זה שאותה דרך. אני חושב שיש
כאלה שמבינים. לא את הכל, אבל את העיקר.
שכשחותכים את הוריד, זה לא כדי למות.
זה כדי לחיות. |