קמתי אותו בוקר מאושר מתמיד. היום בגן משחקים שוטרים וגנבים.
ממש לפני שהספקתי לרוץ החוצה עם התיק החצי פתוח שלי קראה לי
אימא, הייתה לה "הודעה חשובה".
מיד הבנתי, היא בטח תספר לי שליומולדת אקבל את האופניים האלה
שכ"כ רציתי.
נמאס לי מגלגלי העזר ההם, כולם כבר נוסעים על אופני הרים כמו
של גדולים - גם אני רוצה!
מיד אחרי שהושיבה אותי על ברכיה עשיתי משהו שלעולם איני עושה -
נישקתי אותה. על הלחי כמובן.
היא הסתכלה עליי במין מבט משתהה וחיבקה אותי חזק.
"הילד הגדול שלי" חזרה ואמרה מספר פעמים בקול נאנח.
אבא הוא שהפסיק אותה והזכיר לה שאני יאחר לבית הספר וכי עדיף
שתיגש לעניין.
לבסוף היא אזרה אומץ ופלטה כמה מילים לא מובנות, משהו על אדם
נוסף שבקרוב יצטרף למשפחתנו.
הנהנתי באכזבה והגנבתי חיוך כיודע על מה מדובר כשבעצם רק אחרי
9חודשים כאשר הושיט לי אבי את אחותי הקטנה באמת התחלתי להבין.
אפשר לומר שכבר מהיום הראשון כשראיתי אותה ראיתי את ההולך
לבוא: את הבכי התמידי ואת הריח המתקתק שידגדג את אפי נגד
רצונו.
שנאתי אותה ושנאתי את ההורים שלי שהביאו אותה.
למה הם צריכים אותה כשיש להם אותי?
הרגשתי כאילו באה ו"גנבה את ההצגה" עם גומות החן הקטנות שלה
ועם גופה השברירי.
אך ככול שגדלתי כך קטן הרצון לתשומת לב ופשוט התעלמתי מקיומה.

כבר עברה כמעט שנה מאז שהתגייסתי וכמעט חצי שנה מאז ששכבתי עם
בחורה...
היום זה כבר שבוע שאני בבית, שוכב במיטתי ולא מפסיק לחשוב על
הידיים העדינות שלהן הנשים.
על השפתיים הוורודות שלהן שמנשקות כול חלק בגופי.
את כמיהתי לאישה הבנתי רק באותו הרגע שראיתי אותה - אחותי
במערומיה כשטיפות דבוקות לגופה, כלא רוצות לרדת.
היא עמדה שם לחה ורטובה עם חזה זקור מקור הטיפות ורגליים
ארוכות שאף פעם לא פענחתי מאיין ירשה, אמא תמיד נראתה כל כך
שונה ממנה.
רציתי לגעת בה ולחוש את עורה מצטמרר למרות שידעתי את האיסור
הארור ההוא.
היא בחיים לא תפסה אותי בוהה בה. הייתה עוצמת את עיניה ונותנת
לאדי המים החמים לעטוף אותה. הייתה כאילו נאבדת בתוך עולם
פנטזיות ומתירה לעצמה לטבוע בתוכו.
לפעמים הייתי מוצא עצמי חולם בדיוק כמוה, מרחף ללא רצון
לנחות,
מנסה לפענח כיצד התיעוב העצום שלי אליה הפך לפתע לתשוקה?

באחד מהימים בדרכי לבסיס בעודי יושב רחוק מהאנשים שהתקבצו
מסביב לתחנת האוטובוס שמעתי קול המהדהד באוזניי.
אחת התיישבה לידיי בוהה בי בעיניה החומות והגדולות מנסה לכבוש
אותי במסע פלרטוטים חסר תקנה.
כבר באותו לילה השכבתי אותה - בחיים לא הייתי חושב שזה יהיה כל
כך פשוט!
כשפקחתי את עיניי בוקר אחרי ורציתי שתעלם מציידי הבנתי שלעולם
לא אוכל לאהוב אותה,
הכול היה פשוט מדי לטעמי.
העדפתי את הריגוש הלילי שסופק כשהייתי חומק מהמיטה, מתגנב אל
החדר שבסוף המסדרון בצעדים חרישיים, מתענג על קול צחוקה
המתגלגל של אחותי זה שהופנה לבחור החדש שבא ובסערה כבש את ליבה
התמים.
הם היו יחד יותר מכמה חודשים ובכול ערב היה עולה לחדרה המכוסה
צבעים בהירים המשקפים את תמימותה האין סופית, גורם לה לצחוק
ולי לרצות אותה אפילו יותר.
לבסוף גם הוא עזב אותה. בדיוק כמו כולם שלא הצליחו להתמודד עם
אישיותה המורכבת.
ואני... אני דפקתי על דלתה בניסיון נואש להיכנס לחייה ולגעת
בנשמתה. להראות לה שהשנאה נמוגה.
והיא... היא סתם ישבה שם על מיטתה הרכה עם מיליוני ניירות
פזורים סביבה.
מדוע לעולם לא ראיתי אותה בוכה?
האם תמיד הייתה כל כך חזקה, או, שבעצם לעולם לא הרגישה ורק
עכשיו כשכאב חד אוכל אותה מבפנים מצאה לפתע את הבכי?!
היא הרימה את ראשה והפנתה את עיניי הכלבלב שלה לעברי מנסה
להבין מה אני עושה בחדרה "המזוויע" כך כיניתי אותו מאז שהייתה
בת 5 והתחננה לאבא שיצבע אותו בצבעי הקשת.
רק מספר שניות עברו מאז צעדתי אל תוך חייה וכבר חשתי אותה
מתרפקת בין זרועותיי על אהובה שנטש אותה.
העברתי את ידיי על שער המשי שלה שעד לפני מספר שבועות היה נראה
יבש וחסר חיים, רוצה לבכות כמוה, רוצה להרגיש כמוה - לאהוב.
היא כתגובה משכה באפיה וברחה ממני מנסה להסתיר את הדמעות שכבר
התרכזו בשלולית קטנטנה על רצפת החדר.
למרות הכול עדיין לא הצלחתי לגרום לה לבטוח בי ובאהבתי אליה,
היא עדיין דבקה בדעתה ובשנאתה אליי, על כול אותם השנים בהם
משכתי בצמותיה והתעלמתי מצעקותיה.
כשהיא מתייפחת זרקה עצמה על כורסת היחיד שעמדה בצד החדר
ובצעקות ביקשה שאעזוב אותה לבד.
נעניתי לבקשתה ופסעתי בצעדים קטנים לעבר הדלת מקווה שאולי
תתחרט ותבקש כי אשאר,
אך עברו מספר שבועות והיא עדיין לא קראה אליי, עדיין לא הצליחה
לצאת מהבועה שלכדה אותה ועיניה ריקות וכבויות.

זה כבר הלילה ה-18 בו אני שרוע על הרצפה הקרה מנסה להימנע
מלחשוב מחשבות חמות.
תמיד מקווה שאולי הלילה תבוא אליי אהובתי הלבושה בכותנת הלילה
הפלנלית והילדותית שלה, עם אישוניה שלפתע יתפסו מעט ברק.

אותו לילה כשעשתה את שקיוויתי, לא שאלתי שאלות מיותרות ופשוט
נתתי לה לשכב לציידי כשגופי נצמד אליה מגן מהקור המאיים לחדור
לעצמותיה השבריריות.
וכך, בלי חשש פלשה לחיי ונרדמה.

היא כבר לא איתי יותר, אלפי קילומטרים מפרידים בנינו - ההורים
דאגו לזה כבר באותו בוקר כשתפסו אותנו מחובקים במיטתי טוענים
כי זה בריא יותר לשנינו להיות רחוקים זה מזו.
כיום אני חולק את המיטה שלי עם המון בחורות אקראיות שלא
מחזיקות יותר ממספר לילות כי ברגע שמגלות כי בכול לילה אני
עדיין חומק לחדרה של אחותי, מחבק את כריתה מנסה לספוג את ריחה,
שמנסה להתפוגג אך לא מצליח, הן עוזבות ולא חוזרות יותר, בדיוק
כמוה,
אהובתי!