סתם לתשומת הלב- היצירה הזאת היא היצירה הראשונה והיחידה
(בנתיים) שגמרתי ממש עד הסוף. ולמרות שהיא נורא בעייתית בהמון
תחומים- אני גאה בה... ניסיתי לתת לסיפור רובד סמוי- ואני לא
בטוחה שזה כ"כ הצליח. בכל מקרה אני אשמח (כמו תמיד) לכל סוג של
תגובה. שרידה נעימה...
משהו בי דפוק זה בטוח-זה לא שאני אומרת את זה סתם כדי שיתקנו
אותי ויגידו לי שאני נורמלית לחלוטין, שירגיעו אותי ויתחילו
לספר לי כמה שאני יפה וטובה ושאני דפוקה רק בגלל שאני מסוגלת
לחשוב את הדבר הנורא הזה... זה לא עוד אחד הניסיונות הנואשים
שלי לצומי באמת שלא- אני פשוט דפוקה וכלום לא יעזור...
כמה זמן יצא לי להיתקע בעולם הזה- 16 שנים כמעט או שיותר נכון
לומר: כבר כמעט 16 שנים שהעולם תקוע איתי...
איך הגעתי למסקנה המתבקשת שאני דפוקה אתם שואלים? אני מרשה
לעצמי להיות אופטימית בהערכות שלי עליכם- לא שאני חושבת שאתם
רוצים לדעת- שלא תחשבו אבל כמו שזה נראה לי יש לכם באמת את
הרצון לעזור...- (שלא תחשיבו את עצמכם יותר מידי , אחרי הכל
הבן אדם האחרון שניסה לשכנע אותי שהוא רוצה לעזור לי היה גלית-
הפסיכולוגית האחרונה שלי וזה לא נגמר טוב: ההמלצה שלה הייתה
שאני צריכה טיפול פסיכיאטרי לכל הפחות עם לא אשפוז בבית
משוגעים או משהו...) הגילוי החשוב הזה התחיל כשהגענו לחטיבה-
אתם מכירים את כל החרטה ברטה שהמורים שם מנסים להאכיל את
הילדים המסכנים- שכל מה שהם עשו זה להיוולד מאוחר מידי. אני
בטח לא צריכה לפרט את הנאומים שלהם כמה שחטיבה זה לא משחק
ילדים ובטח שלא ביה"ס יסודי ושמעכשיו הכל יהיה הרבה יותר קשה ,
ושזה לא בא בקלות בשביל להצליח צריך להשקיע, אתם כבר בטח
יודעים כל אחד ממכם עבר את זה פעם. אבל מה לעשות אני לא מהסוג
הזה שמוכן להקשיב למישהו ובטח שלא לאיזה מורה שחושבת שאיזה
בגרות מסכנה שתהיה בעוד איזה מיליון שנה תצליח להפחיד אותי...-
אני יודעת שזה ממש לא נשמע ביג- דיל אחרי הכל מי מאתנו בכלל
למד ברצינות בחטיבה??!! - זה לא הייתה הבעיה.
הבעיה הייתה שאני, זאתי שלא היה שיעור שלא העיפו אותה החוצה,
הילדה שלא היה מורה שלא רב איתה, המופרעת של הכיתה שהמרידה את
כולם...
הבעיה הייתה שהילדה הזאת בלי ללמוד הוציאה את הציונים הכי
גבוהים בכיתה...
אז היו שיחות עם המורה, שבהתחלה חשבה שזה סתם בשבועות הראשונים
של הלימודים המאיות האלה כי לפני זה ביסודי הייתי לומדת והייתי
ממושמעת וכל המורים והמורות שם אהבו אותי... אבל שזה נמשך לכל
אורך המחצית הראשונה - זה כבר היה יותר מידי בשבילה ואח"כ גם
בשביל כל היועצות שהיא שלחה אותי לעשות אצלן אבחון- והם טרחו
להבהיר לי שזה לא הגיוני הציונים שלי וההתנהגות שלי- שאין כזה
דבר לעשות מה שבא לי ולהצליח.
משהו מהדברים שלהם חדר אלי.
זה לא ששיחות הטלפון הבהולות להורים שלי- עזרו.
זה לא שכל שיחות המוסר וכל האיומים עבדו.
המשכתי במרד שלי. הפסקתי להצליח.
זה התחיל בהדרגה התשעים והמאה הפכו לשמונים שמהר מאוד עבר
לשישים ולא עבר זמן והגעתי גם לארבעים. היה לי מוזר לקבל
ציונים כאלה אחרי שכל השנים קיבלתי ציונים גבוהים- הרגשתי מין
ריקנות כזאת בפנים- לא בדיוק כאב אבל ככל שהציונים שלי ירדו
אטמתי את עצמי.
מצד ההורים שלי התגובה לא איחרה לבוא, לא שהיה אכפת להם ממני,
אבל הציונים שלי-הדבר שהיה בשבילם הדבר העיקרי בי , זה כל מה
שהיה חשוב להם ,שאני יהיה תלמידה טובה.- הקיצוץ בדמי הכיס שלי
נראה להם משהו שמסוגל למוטט את העולם שלי.- הם לא הבינו שהוא
היה ממוטט גם לפני זה...
אני זוכרת לילות בלי שינה, ואת עצמי בוהה בחושך ונושכת את
השפתיים חזק...
והיה יובל, יובל- היה האומץ, יובל- היה החופש המוחלט יובל היה
הכל.
אני זוכרת שפגשתי אותו בפעם הראשונה ליד הברזייה הוא עמד שם עם
הסיגריה ביד נשען על הברזייה. היה לו מין מבט מזלזל בעיניים
שהתקרבתי לברזיה והוא לא זז שהתקרבתי לשם. שהתקרבתי עוד יותר
הוא שם את הרגל שלו- אולי במטרה להפיל אתי אולי כדי לחסום את
הרגל- קלטתי את הרגל שלו.
"אפשר לעבור?"- נשמע מנומס אבל הטון שלי אמר לו את הכל.
"לאט לך פספוסה- מה יש? אמא לא לימדה אותך לתת כבוד לגדולים?"
הוא צחק מין צחוק מבלבל- היה לו דיבור של ערס מומחה- אבל
בניגוד לכל הערסים הוא היה שונה.
ליובל היה שיער בלונדיני ועיניים אפורות בצבע עשן- היה לו את
המראה האולטימטיבי של הילד המוצלח- אחד כזה שמצטיין בהכל- חביב
המורים- אחד כזה שהולך לצופים גם בשלג ובקור- ובסוף עוד נשאר
להדריך.
הכל היה אשליה- מספיק היה לשמוע אותו מדבר כדי להבין שמשהו כאן
מוזר. שמה שבפנים מנוגד למה שבחוץ. במקרה של יובל העטיפה היתה
מזויפת.
כשיובל דיבר העיניים האפורות והתמימות היו הופכות לאפלות- יובל
היה הכל חוץ מתמים.
"אמא לא לימדה אותך שאסור לעשן?" השבתי לו מחכה בדייקנות את
המבטא הערסי הכבד שהוא אימץ- לא פחדתי מכלום אפילו לא מיובל.
כנראה מה שאמרתי הצחיק אותו או שאולי הצורה שבה אמרתי את
הדברים כי משהו קרה לו המבט המזלזל נעלם ואת מקומו תפס צחוק
מתגלגל- בהתחלה זה היה רק גיחוך אבל עם הזמן הוא התגבר ולא היה
נראה לי שיהיה אפשר לעצור אותו- אבל בסוף הוא נפסק בפתאומיות "
יש לך עתיד פספוסה" הוא קבע נחרצות הטון הפעם היה רציני.
"קוראים לי מאיה" הטון שלי היה לא פחות נחרץ משלו.
"מאיה- כמו הדבורה מאיה- הוא התרכך, משועשע, הצד האפל נעלם
לגמרי. אז מאיה רצית לשתות- מקודם נכון?" הוא זז מפנה לי את
הדרך בכבוד, משהו השתנה- והילדה הקטנה מכיתה ז' לא הבינה מה
אבל המשיכה לשחק את המשחק...
ככה התחיל הסיפור שלי עם יובל- ליד הברזייה אני לא יודעת למה-
אבל מצאתי חן בעיניו של יובל. ולמרות שלא הראתי את זה כלפי חוץ
יובל מצא חן בעיני- ופיתחתי כלפיו כמעין הערצה. יובל היה גדול
בעיני- למרות שהוא היה רק בכיתה ט' בשביל ילדה בכיתה ז' זה היה
גדול.
שינתי את דעתי. הדפיקות שלי לא התחילה בכיתה ז'- שהציונים שלי
התדרדרו, שהתחלתי לשים פס אחד ענק על העולם. זה התחיל עוד הרבה
קודם.
זה לא התחיל בזמן מוגדר, זה לא בא ב"בום" בבת אחת, זה לא שבוקר
אחד קמתי הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי: " וואלה מאיה- בחיי שאת
ילדה דפוקה!". זה התחיל בשלבים, בהדרגה- הדפיקות הייתה רק
התוצאה הסופית של כל העניין. אם נתחיל לרדת לשורש העניין נראה
לי שנוכל לתלות את האשמה בהורים שלי. כשאני חושבת על ההורים
שלי האסטואציה הראשונה שעולה לי בראש זה אטימות. במחשבה שניה
האסטואציה היא: אטימות. אולי אם אני אתאמץ יעלה לי משהו אחר
בראש: שניה...אטימות אטימות ושוב פעם אטימות.
ההורים שלי ואני, שאני מנסה לעלות זכרונות ילדות כל מה שאני
זוכרת זה את נטלי הביביסיטרית שלי, אם אני קצת יותר מתאמצת
עולה לי לראש תמונה של אבא- מביא לי מתנות: פאזל, ברבי חדשה ו-
את הקלטת וידיאו החדשה לילדים שיצאה באותו שבוע. לפעמיים,
כשנטלי לא יכלה לבוא, אבא היה נשאר לשמור עלי והייתה לנו
מתכונת קבועה: אבא היה שם לי סרט בווידיאו ומסתגר בחדר עבודה
שלו ואחרי שעתיים בערך היינו אוכלים פיצה- לא ביחד חס וחלילה
שלא תטעו, אבא היה מושיב אותי עם משולש פיצה וכוס קולה במטבח
ולוקח איתו את האוכל שלו ושוב מסתגר בחדר העבודה. את אמא כמעט
ולא הייתי רואה היא תמיד חזרה מאוחר כשהיא באה כבר הייתי בערך
בחלום הרביעי שלי.
בבוקר היא הייתה מעירה אותי- אף פעם לא שוכחת להגיד לי כמה
שאני מקסימה, כמה שהיא התגעגעה אלי וכמה שהיא אוהבת אותי...
היא הייתה מלבישה אותי יפה ועושה לי צמות בשיער ומנשקת אותי
לפני שהייתי הולכת לגן. משהו בגישה שלהם כלפי היה שגוי- הגישה
הזאת של לקנות עוד משחקים ועוד מתנות ועוד בגדים וכל מה שרק
הכסף יכול לקנות- במקום לתפקד כמו הורים נורמלים- ולבלות קצת
עם הבת שלהם, לדבר איתה במקום לעבוד כל היום- לתת לה הרגשה
שזקוקים לה והיא לא סתם לקישוט- הם עשו את כל הטעויות
האפשרויות- רק שמי ששילם את המחיר על הטעויות שלהם הייתה אני.
הם חשבו שמספיק לנשק אותי ולהגיד שבשבילם אני הדבר הכי חשוב
בעולם- בשביל שאני אסלח להם על הכל. ומה לעשות התמימות שבי
גרמה לי לסלוח- אבל את האטימות אי אפשר לחדור.
מאז אותו מקרה בברזייה התחלתי לראות את יובל יותר ויותר.
בהתחלה זה לא היה רציני הוא רק היה יורד עלי קצת במסדרונות של
ביה"ס- זורק לי איזה משפט או שתיים ונעלם לפני שבכלל הייתה לי
אפשרות להגיב.
בשלב מסוים- ואני לא בדיוק זוכרת מתי איפה ואיך בדיוק זה קרה-
יובל פשוט פרס עלי חסות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את
החברים שלו. הם ישבו שם בכיכר- ציון כמה חבר'ה כשהם ראו אותי
עם יובל הם לא בדיוק היו מרוצים.
"וואלה יובל- יש משהו ששכחת לספר לנו- כמו למשל שיש לך תוכניות
לפתוח גנון?"- אחד מהחבר'ה שלבש מעיל עור שחור מזעזע קידם את
פניו של יובל ושלי- יובל שלח אליו מבט קר- והערס עם המעיל עור
השתתק.
"אז אפשר לפחות להציע לך סיגריה- משהו- את נראית לי צעירה מידי
בשביל לגלגל ג'וינט..." מישהו אחר דיבר- שמתי לב שכולם שם
דיברו במבטא ערסי.
"לא תודה, אבל אני לא מעשנת" אמרתי בנימוס- כל הקטע של
הסיגריות הגעיל אותי- וזה ככה עד היום.
"ילדה, אצלנו אין כזה דבר לא לעשן כלום" שוב זה עם המעיל עור.
"היא אמרה שהיא לא מעשנת- אז היא לא מעשנת"- יובל אמר נחרצות
נועץ מבט נוזף בבעל המעיל.
נערה אחת שישבה יחד עם כל החבר'ה עד עכשיו- קמה וניגשה אל יובל
וחיבקה אותו- היא הייתה יפה - יפה מאוד אפילו. היה לה שיער
בלונדיני- שידעתי שזה צבע ולא טבעי- אולי לפי העיניים החומות
כהות שלה . היא לבשה חצאית מיני קצרצרה מעור בתיאום עם ג'קט
עור בצבע בורדו- היא לא התאפרה הרבה כמו שבחורות מהסוג שלה
בד"כ עושות אבל היא כן הלכה עם מגפי פלטפורמה גבוהים שהגיעו לה
עד הברך- השיער הצבוע שלה הגיע בגלים עד הכתפיים- היא לא אספה
אותו- והיא הייתה רזה אבל לא מידי.
יובל נישק אותה- וכשהם התנתקו אחד מהשני היא פנתה אלי.
"ואת בטח מאיה המפורסמת"- היא חייכה חיוך אמיתי- ישר על ההתחלה
אהבתי אותה- בניגוד לכל השאר היא לא דיברה במבטא ערסי.
"קוראים לי מאיה, אבל לפי מה שידוע לי אני עוד לא מפורסמת.."
הבחורה צחקה.
"יובל לא מפסיק לדבר עלייך- בכל מקרה אני מלי" היא צחקה.
המשכנו לדבר קצת היא שאלה אותי מה אני לומדת ואם אני נהנית
מזה- וצחקה שאמרתי לה שאין לי מושג כי אני לא נמצאת בכלל.
כמעט כל שניה מלי חייכה וצחקה- וזה מצא חן בעיני, היה לה צחוק
נעים כזה מתגלגל- וכשהיא דיברה אי אפשר היה שלא להקשיב לה-
וכשדיברת איתה אפשר היה לראות שהיא באמת מקשיבה ושאכפת לה.
היא הייתה כל כך שונה מההורים שלי- שלא יכולתי לדבר איתם על
כלום, שלא התענינו ולא שיתפו אותי בכלום. היום כשאני מסתכלת
אחורה- אני מבינה שמלי הייתה בשביל מין תחליף אם. הלבשתי עליה
את התפקיד הזה והיא 0מצידה לא התנגדה- לא שהיא הייתה מודעת
לזה- היא פשוט הייתה שם בשבילי בדיוק בזמן שהייתי צריכה אותה.
אחר- כך נפרדנו יפה מכולם ויובל לקח רק את שתינו לגלידה- ישבנו
שלשתינו ביחד מלקקים את הגלידה- אחת בשבילי ואחת בשביל מלי
ויובל. כל כך נהנתי איתם וזה לא הפריע לי בכלל שהם התנשקו.
בסוף שניהם ליוו אותי הביתה- למרות שהתעקשתי שאני לא תינוקות
ושזה בסדר שאני אלך לבד- אבל הם התעקשו במיוחד מלי- ולמרות
המחאה שלי זה גרם לי לאהוב את מלי יותר.
בלילה ההוא ישבתי על המיטה שלי בוהה בכוכבים בשמים הכהים.
מלי היתה יותר גדולה מיובל בשנתיים, הוא היה בכיתה ט' והיא
בי"א. את כל האינפורמציה הזאת שמעתי מיעלי שאח שלה למד בכיתה
של יובל.
מלי באה מבית הרוס- אבא מכה ,אמא ששותקת ועוד 4 אחים שמספרים
למורים על נפילות ותאונות משונות. כששאלתי את יעלי איך אח שלה
יודע את כל זה היא משכה בכתפיים ואמרה לי שמה לעשות זה משהו
שכולם יודעים , שהיא לא מבינה איך לא שמעתי על זה קודם - ובכלל
לא צריך להיות חכם גדול כדי לשמוע את הצעקות מהבית של משפחת
שחר.
אחרי ששמעתי את כל זה על מלי כאב לי עליה הלב, ישבתי ככה
מקווצת בפינה של המיטה שלי מתפללת שאח של יעלי בכל זאת טעה.
הייתי מסוגלת לשבת ככה כל היום,אולי אפילו יותר עם יעלי
,שבנתיים סיימה למרוח את הלק על הציפורניים, לא הייתה שם.
"היי מאיה, אני רק מקווה שלא שכחת שהולכים היום לסרט" היא
שאלה אותי תוך כדי שהיא מנפנפת מול עיני בציפורנים הצבועות שלה
שבנתיים הספיקו להתייבש.
לא עניתי, הייתי יותר מידי שקועה בלרחם על מלי.
"מאי, מאיה?!- הולכים נכון?" טון של דאגה ליווה את קולה.
"אה... כן- ברור שהולכים.." מלמלתי
יעלי נרגעה, אני כמעט בטוחה ששמעתי אותה פולטת איזה אנחת רווחה
קטנה
"רק עוד דבר אחד!, עוד לא אמרת לי מה את חושבת על הלק" רק
עכשיו שמתי לב שהצבע של הלק היה משהו בין לבן וורוד
"זה מאה אחוז" הבטחתי לה וקמתי בשביל להחליף בגדים.
ויום אחד הכל פשוט התחיל להסתבך. מבחנתי כל הסיבוך התחיל
כשפגשתי את מלי בקניון. כשראיתי אותה אז היא נראתה כל כך
שונה... היא פשוט נראתה כמו כל בחורה רגילה אחרת שעוברת שם.
השיער שלה שתמיד היה מפוזר וגולש היה אסוף לצמה ,את חצאיות
המיני ומכנסי העור החליף זוג מכנסי- ג'ינס רגיל לחלוטין.לא
פדלפון, בלי שפשופים בלי כלום. את הג'קטים מג'ינס ועור החליפה
חולצה של FOX. אבל מה שהכי שינה אותה זה ההבעה של הפנים- הפנים
המחייכות שרק מלהסתכל עליהם היה לך אור בנשמה התחלפו בהבעה
מוטרדת ואולי קצת מודאגת. מלי כמו שהיא נראתה אז פשוט בלבלה
אותי.
"מלי?!" קראתי לעברה בהיסוס. הבחורה עם הצמה הסתובבה.
"אהה.. הי מאיה- זאת את!" היא נראתה לא פחות מבולבלת ממני.
"מה לעשות... מה קרה לך? את נראית כל-כך ... כל כך... שונה!"
פתאום היה לי קצת קשה לדבר
"אה... באמת לא שמתי לב" היא עוד לא התעשתה, היה ברור לי שהיא
לא מבולבלת בגללי, הייתי גם לגמרי בטוחה שגם זה לא בגלל משהו
שקרה בבית- מלי אף פעם לא נתנה למה שקורה אצלה בבית להשפיע
עליה - והיא גם אף פעם לא דיברה על זה.
"אהה... מאיה אולי בא לך לבוא איתי לקופ"ח?" היא שאלה או יותר
נכון פלטה בטעות פתאום.
העפתי מבט מהיר ביעלי, קרן והחבר שלה יותם ששלחו אלי בחזרה מבט
מאשר.
"אני באה" אישרתי אני והלכתי איתה לא לפני שנפרדתי יפה מהחברים
שלי.
"אז מה קרה?" שאלתי אותה ברגע שהתרחקנו מהם. מלי רק חייכה
בחזרה.
"טוב ננסח את זה ככה: למה בדיוק אנחנו הולכות לקופ"ח שלך?"
"אהה לא משהו שצריך להדאיג אותך- סתם עשיתי לא מזמן בדיקה
שהתוצאות שלה חזרו היום" היא אמרה בנימה מרגיעה אבל הטון שלה
שניסה להיות רגוע רק הדאיג אותי יותר.
"בדיקה??? איזה בדיקה לאיידס ? לסרטן?"
"זה בסדר מאיה- לא משהו שמתים ממנו- מונו, אנמיה משהו כזה...
באמת שלא צריך לדאוג..." כנראה שמה שאמרתי הצחיק אותה כי היא
צחקה. ניסתי להירגע ,להפסיק לחשוב שחור, אז פשוט ניסתי להתמקד
בנוף, בדרך שמתי לב שאנחנו עולים לבניין מגורים.
"לא אמרת שהולכים לקופ"ח- מלי?"
"זאת מרפאה פרטית".
"או..." לא ידעתי בדיוק איך אני אמורה להגיב.
עלינו במדרגות. יותר נכון מלי עלתה ואני פשוט נגררתי אחריה-
סופרת את המדרגות. עלינו בערך 46 מדרגות אם ספרתי נכון... בערך
2 קומות.
"המרפאה" הייתה מין דירה קטנה - הסלון שימש כמין חצי משרד וחצי
חדר המתנה לקליינטים- מה שהייתי אמורה לנחש מ- 3 כיסאות פלסטיק
שהיו זרוקים בפינה באי סדר. המזכירה ישבה מאחורי שולחן ברזל
כבד שנראה כאילו שכבת לקה לא תזיק לו... וזה עוד היה החלק
הטוב.
"אפשר לעזור?" מבטא רוסי כבד הקפיץ אותנו- זאת הייתה המזכירה.
מבט קצר בה ורק בקושי התאפקתי לא להעיר לה על השיער שנראה
כאילו לא נחפף בחודשיים האחרונים...
" אני צריכה את התוצאות של הבדיקה שלי" הקול של מלי היה צרוד.
"שם?" זה נשמע יותר איום משאלה.
"מלכה שחר" בכל חילופי הדברים האלה עמדתי בצד חסרת אונים.
" זה ייקח לי שניה" גברת שיער לא חפוף ניגשה למדף שנראה כאילו
הוא עומד ליפול לפני שהשניה תסתיים. היא עיינה בקלסר והוציאה
מספר דפים.
"זה חיובי" היא אמרה למלי נועצת בה מבט נוזף. היא רצתה כנראה
להגיד עוד משהו אבל המבט שלה נתקל בי -מבולבלת, אז היא שתקה.
מלי נראתה כאילו היא עומדת להקיא אבל במהירות היא אמרה יפה
תודה ולהתראות ועם דפים ביד אחת וגוררת אותי ביד השניה היא
נחפזה החוצה לפני שגברת שיער לא חפוף תספיק לומר לה משהו.
"שיו זה היה מפחיד" מלי נשמה לרווחה כשיצאנו מהבניין.
"כן... ראית את המכשפה הרוסייה הזאת שלא התקלחה כמה שנים?"
התגלגלתי מצחוק ומלי הצטרפה אלי.
"אני שמחה שבאת איתי- תודה מאיה" אמרה כשסוף סוף נרגענו.
"מלי את מוכנה רק להסביר לי מה קרה עכשיו?" התחננתי
היא נראתה מבולבלת לרגע אבל אחר כך מיד פלטה
"את נשבעת שלא תגלי לאף אחד?" היא הסתכלה לי ישר בעיינים
"אני נשבעת" מלי שתקה .
"מלי- אני נשבעת שאני לא אגלה לאף אחד אף אחד- את יכולה לסמוך
עלי."
"גם לא ליובל?"
"לאף אחד- ליובל אין פרוטקציות" חייכתי.
מלי נראתה אבודה לשניה.
"מאיה את לא מגלה את זה לאף אחד במיוחד לא ליובל" היא קבעה.
"אני נשבעת" אמרתי שוב.
"אני בהריון" היא פלטה.
"את בטוחה?" לרגע לא תפקדתי
"שמעת מה היא אמרה לי -חיובי" היא הסתכלה
"אל תספרי ליובל" היא התחננה
"אני מבטיחה".
"זה לא שאני לא רוצה שהוא ידע- אני פשוט רוצה לספר לו בעצמי-
כשיגיע הזמן" היא נראתה מהורהרת לרגע.
מחשבה מבהילה הבזיקה לי בראש.
"התינוק, הוא של יובל נכון?" שאלה טיפשית ברגע שהיא יצאה מהפה
שלי התחרטתי עליה.
"בטוח שלו. אני יודעת שזה נשמע מוזר שיובל הולך להיות אבא" היא
חייכה חיוך עצוב כשהיא אמרה את זה.
מאז אותו יום לא ראיתי את החיוך שלה יותר.
יובל בא להיפרד ממני. אני זוכרת אותו עומד שם מבולבל עם
העיניים שלו שהביטו בי, הם לא היו אפורות כמו תמיד. הרבה זמן
עבר מאז אבל אם אני לא טועה היה להם מין גוון כזה של תכלת, אני
כמעט בטוחה שראיתי שם דמעות...
"מאיה" הקול שלו היה צרוד באופן מוזר.
הבטתי בו מבולבלת.
"אני עוזב היום- הם שולחים אותי לפנימייה " הוא נראה כל כך חסר
אונים פתאום יובל שכל כך בטוח בעצמו בדרך כלל.
"ומה עם מלי?" שאלתי תוהה בלבי אם הוא יודע.
יובל לא ענה
"בכל מקרה באתי להפרד" הוא התחמק
התחבקנו, והוא נשק לי על הראש
" תשמרי על עצמך- הדבורה מאיה " הוא חייך
"גם אתה" מלמלתי בזמן שיובל העלה את התיק על כתפיו.
"תכתוב לי" קראתי אחריו כשהחל להתרחק. התפללתי שהוא שמע.
החיים חזרו למסלולם פחות או יותר. פחות- כי יותר לא היה זכר
ליובל או למלי.
יותר- כי אני והשעמום הפכנו לחברים טובים, אולי אפילו טובים
מדי.
מה שאני זוכרת מימי כיתה ח' האומללים- זה שעות של רביצה בקניון
ואו במדרחוב. זה היה ברור שמתישהו אני אפגוש איזה מישהו
מהחבר'ה של יובל זאת היתה רק שאלה של זמן.
אז פגשתי את אורן- ומשהו בו היה נראה לי מוזר.
"איפה המעיל עור?" שאלתי אותו.
"את לא רואה שעכשיו קיץ? טוב את פספוסה בעצם..." בלי הדיבור
שלו היה אפשר בקלות לטעות ולחשוב שהוא בחור רגיל.
לא לקח לי הרבה זמן להפוך לחלק מהחבר'ה שלהם- רק שאז יובל ומלי
לא היו שם בשביל להגן עלי מההשפעה ההרסנית. מהר מאד מצאתי את
עצמי לומדת "להרים" דברים מחנויות, מומחית בלגלגל ג'וינטים
וכבר כמעט שדיברתי כמוהם עם המבטא הערסי.
אני זוכרת את עצמי בוהה באפלה מבעד לחלון, מחפשת כוכבים ולא
מוצאת.
המצב בלימודים רק החמיר. וכשהגיע הזמן להבחן לתיכונים מצאתי את
עצמי במבוי סתום. היה לי ברור ששום מקום שמכבד את עצמי לא ירצה
ילדה עם ציונים ועם בעיות כמו שלי. היה רק תיכון אחד שיהיה
מוכן לקבל אותי- איפה שארז וכל שאר החבר'ה למדו. זה לא שלא
רציתי ללמוד שם- להפך, אבל הייתה לי רק בעיה 1: ההורים שלי.
אני עדיין זוכרת את זה- את הרגע ההוא שסיפרתי להם אחרי לא מעט
חששות איפה אני רוצה ללמוד. אני זוכרת את הכעס שלו ואת הבכי
שלה.
זה היה הרבה יותר גרוע ממה שדמיינתי...:
"אני לא מאמינה שהיא ביקשה את זה אחרי כל החינוך שהשקענו בה"
היא בכתה, אמא תמיד הייתה טובה בהצגות. על איזה חינוך היא
מדברת? אם היא הייתה שם בשבילי בזמן הנכון לא הייתי מגיעה בכלל
למצב כזה.
אבא עמד שם נבוך ומלמל:
"טוב מאיה אני בטוח שאת יודעת שאנחנו לא יכולים להסכים לכזה
דבר- ללמוד בכזה מוסד עם סיכויים אפסים להוציא תעודת בגרות-
אני מצטער אבל אנחנו לא נסכים לזה"
"זה לא שאלה של הסכמה בכלל- עם הציונים שלי זה האופציה היחידה
שנשארה לי" דיברתי בשקט והשפלתי מבט לרצפה- פחדתי...
"איך עשית לנו את זה, מה כולם יגידו על זה, מה הם יחשבו עלינו
אחרי שהבת שלנו תלמד בבי"ס של עברינים" היא נשמה עמוק שניה
לפני שפרצה בהתקף בכי נוסף. איך שהיא אמרה את זה נפל לי
האסימון.
"אז זאת הבעיה שלכם- מה כולם יגידו. בכלל לא אכפת לכם ממני, כל
מה שאכפת לכם זה מה שחושבים עליכם. אתם פוחדים שאנשים יגידו
שאתם הורים רעים ומגי..."
"זה מספיק" הוא קטע אותי בזעם.
"מגיע לכם שידעו את האמת- איזה הורים רעים הייתם" סיימתי את
המשפט בשלב הזה כבר לא פחדתי- כעסתי יותר ממנו.
"אמרתי שזה מספיק"
שתקתי, ברקע היא עוד התייפחה- אך הוא שלח אליה מבט נוזף והיא
השתתקה
"עכשיו אתן תקשיבו טוב - במיוחד את" הוא הביט אלי באיום " אני
אדאג שתתקבלי לביה"ס טוב, אז נכון, את תצטרכי להתאמץ הרבה
ולהתחיל ללמוד, אבל אולי בסוף זה יעשה ממך בן אדם"
"אבל..." ניסתי לדבר אבל המבט שלו השתיק גם אותי
"אני מקווה שתלמדי להעריך אותנו ואת כל המאמצים שאני ואמא שלך
עושים בשבילך- ואני לא רוצה לשמוע שום מילה על הביה"ס ההוא"
לא אמרתי כלום - ידעתי שזה לא יעזור...
בתחילת שנת הלימודים מצאתי את עצמי יושבת בכיתה החדשה שלי
בתיכון שליד האוניברסיטה.
כשאורי שאל אם אני רוצה לצאת איתו-התשובה שהוא קיבל ממני הייתה
הנהון מהוסס. אורי היה בחור טוב כזה- אחד שכולם יודעים שאפשר
לסמוך עליו, כזה שברגעים הקשיים יהיה שם בשבילך, כזה שאף פעם
לא יאכזב אותך. אורי היה בן אדם טוב, אבל הוא לא התאים לי
וידעתי את זה מראש. לא הייתי בליגה שלו- של הילדים הטובים שאף
פעם לא עשו בעיות רציניות, שהיו סגורים בתוך הבועה של החיים
שלהם- מודעים רק במהומם לזוועות שמחכות בחוץ. לא הייתי חלק
מהחברה של הביה"ס- שלכולם ברור שהם העתיד של המדינה. ובכל זאת
לא הייתי מסוגלת להגיד לו לא.
הוא לקח אותי לסרט- מין קומדיה קיטשית וקלילה שכל בחורה אחרת
שהיא לא אני הייתה רוצה לראות. אני רק ישבתי ובהיתי בקיטש' הזה
שאנשים אוהבים לאכול- מתמודדת בקושי עם הבחילה שתקפה אותי
ומשקרת לו בסוף הסרט שבחיים לא נהנתי ככה. אחרי הפעם ההיא זה
נמשך ונמשך- אורי ואני יוצאים למקומות שרק אנשים נורמלים
מוצאים שם את עצמם, אני ממש סבלתי שם ונגררתי למערבולת של
שקרים לבנים קטנים.
זה לא היה אורי זה הייתי אני.
יעלי חשבה שאורי פשוט מושלם בשבילי, מבטי הקנאה שספגתי מהבנות
כשהלכתי איתו במסדרונות רק הדגישו את הפער שביני לבינו.
ולמרות הכל כל פעם שהוא נשק לי- חשבתי על יואב.
עכשיו אתם מבינים למה אני כ"כ דפוקה?
ואז בלי שום התרעה מוקדמת הוא עמד שם ליד הברזיה- מחייך ומביט
בי בעיינים האפורות שלו- יובל.
לרגע רציתי לצבוט את עצמי- כדי לגלות שאני לא חולמת- אבל
כשיעלי שאלה אותי אם זה הוא- הבנתי שהוא מציאות. רצתי אליו-
והוא הושיט לי את ידיו וקירב אותי אליו בחיבוק.
הוא השתנה שם בפנימיה- גבה לפחות ב10 ס"מ, והתספורת שלו היתה
קצוצה עכשיו. אבל לי לא היה אכפת- כ"כ התגעגעתי אליו...
מיליון פעמיים דמיינתי את הרגע הזה שאחזור ואפגוש בו- אבל שום
דמיון לא הצליח להעביר לי את התחושה המקסימה הזאת שהמציאות
העניקה לי- שום דמיון אפילו לא התקרב לזה.
"התגעגעתי אליך הדבורה מאיה- ואין לך מושג עד כמה..." הוא לחש
לי באוזן ונשק לי.
"גבהת שם בפנימיה- כבר חשבתי שאני לא יראה אותך יותר"
התקרבתי אליו יותר.
יובל הרחיק אוי ממנו מעט ובחן אותי ביסודיות.
"גם את גדלת- את כבר לא ילדה יותר" הוא נראה מהורהר.
"לא כתבת לי" אמרתי לו בטון נעלב.
"רציתי- אבל אני פשוט לא טוב בזה- המילים מתבלבלות לי..." הטון
שלו היה מתנצל.
"ואני כ"כ דאגתי!" באמת דאגתי, אבל עכשיו הוא היה שם אמיתי-
התקרבתי אליו.
"והנה אני בריא ושלם...".
ישבנו שם ליד הברזיות- יובל מספר לי חוויות מהפנימייה ואני
מקשיבה- כמו פעם.
"נשמע שהיית מאושר שם בפנימייה"
"אני שמח ששלחו אותי לשם - הם עשו ממני בן אדם. מי יודע איפה
הייתי גומר אם לא הייתי מגיע לשם...הפנימייה זה הדבר הכי טוב
שקרה לי" זה לא היה יובל שהכרתי, לא אותו יובל הפגוע שהביט בי
במבט חסר האונים שניה לפני שהוא עזב לפנימייה. הוא הפך ליובל
אחר.
"ומה עם מלי, אהבת אותה- אתה לא עצוב עליה?"
יובל הרחיק אותי ממנו- גופו התקשה כמו אבן.
"מלי היא רוצחת- היא רצחה את הבן שלנו!" העיניים שלו היו קרות
כשהוא אמר את זה. הוא השתנה בפנימייה. פתאום כל הקסם נעלם.
הוא כבר לא היה היובל שאהבתי
אורי לקח אותי לים, קצת הפתיע אותי שהוא לקח אותי לשם- ציפיתי
שייקח אותי לאיזה מקום שאנשים נורמלים יוצאים אליו- הים היה
שונה...
ישבנו שם שנינו על החוף ברגליים יחפות במקום שבו הגלים נושקים
לחוף- מניחים לגלים לגעת בנו- ושותקים.
חשבתי על יובל החדש- יובל האנוכי שמאמין במה שמתאים לו, שלא
רואה את הסבל של האחרים כי הוא כ"כ שקוע בעצמו.
"היא רצחה את הבן שלנו"- המילים עדיין הדהדו במוחי- מזעזעות
אותי כל פעם מחדש. מה עבר על מלי כשהיא הפילה? איזה סבל היא
עברה?. ניסיתי להרגיש את מה שהיא הרגישה. איזה ברירה הייתה לה
להביא תינוק לעולם האכזר הזה- בלי שתהיה לה יכולת לדאוג לו-
בשביל מה? בשביל שיחיה חיים של סבל?. אם היא הייתה יולדת אותו
בטח אבא שלה היה מנדה אותה- עושה לבת הסוררת שלו את המוות.
ויובל- איך הוא היה יכול להיות אבא כשהוא עדיין ילד בעצמו? הוא
לא היה מצליח להתמודד עם כל המצב הזה....
"את לא כמונו את שונה" המילים של אורי קטעו את המחשבות שלי
מפתיעות אותי- הבטתי לעברו.
"את בטוחה שאנחנו טובים מידי בשבילך- את מרגישה שבחיים לא
תוכלי להיות חלק מאתנו" הייתי מופתעת, הוא קרא את המחשבות שלי-
הבן אדם האחרון שציפיתי שיעשה את זה. גל גדול הגיע מהים והרטיב
אותי.
"אבל את לא צריכה להיות חלק מאתנו כי את יותר טובה ממנו- את
מיוחדת!- ובגלל זה אני אוהב אותך" הבטתי באורי -הניצוץ הירוק
הזה שהיה לו באמצע העין- איך לא שמתי לב לפני כן שהוא היה שם.
וכשהוא נישק אותי אחר כך, לא חשבתי על יובל. חשבתי על אורי.
הבוקר קמתי מוקדם, הסטתי את הוילון מהחלון-ועכשיו אני כאן בוהה
בזריחה
| 