דוד המלך היה שותה עראק.
המון.
לא אוזו,
גם לא יין.
דוד המלך היה שותה עראק.
לא סר חינם של תלתליו הזהובים
בפני הבל פיו החריף.

גם כשניגן בנבל דעתו
הייתה אפופת עראק.
כמו פנומנים אחרים,
ערפול חושים מסוים רק הטיב
עם אמנותו.

כשיהונתן היה בא לבקר אצלו,
לדווח על הקריזה האחרונה של שאול (המלך),
דוד (עוד לא המלך) היה
תוחב מהר את בקבוק העראק תחת המחצלת
ומתאמץ לשוות לעצמו מראה מהוגן.
יש להודות,
לשם ההגינות,
שבשל העראק הוא לא הבין את רמז החץ עד תומו,
אבל הלך עם הזרם של יהונתן.

גם לפני הקרב ההוא,
מהסיפורים,
עם גולית,
גם לפניו דוד שתה עראק.
והפיאסקו
שנמנע, נמנע
בהתערבות משמים או בצירוף מקרים
מופלא.

דוד המלך היה שותה עראק.
המון.
שאול לא היה אידיוט.
הוא לא אהב אלכוהוליסטים זה הכל.
יהונתן היה עוור.
גם זה הכל.
(הרוב לפחות)

העראק לא הפריע לדוד למלוך.
עודנו חי וקיים,
(העראק, לא דוד)
ולא מפריע גם למלכים שבאו בעקבותיו.