היא בחורה מוזרה. אם יש מילה שמתארת אותה הכי טוב זאת
"מוזרה".
היא ואני יוצאים כבר חצי שנה. מתראים ערב ערב. היא ואני יוצאים
אצלה, תמיד, שותים תה ושותקים.
אני לא דברן גדול, גם היא. השתיקות שלנו נוחות, נעימות, אנחנו
עומדים, מסתכלים אחד בשני. תרים בעיניים סקרניות בגופים
הערומים שלנו, מקבלים את הפגמים, מלטפים, נוגעים, מתחבקים
לפעמים אנחנו מתנשקים.
בלילות שקר ואי אפשר לעמוד ערום ולהסתכל, אנחנו שומעים
תקליטים. לפעמים, הערב הופך להיות חגיגי, אנחנו שותים יין ואז
היא מוציאה את מחברת השירים שלה, קוראת שירים שכתבה.
היא כותבת שירה גרועה. עמוסה בדימויים ללא פשר או מובן, מעין
סתמיות מכוונת יש בכתיבתה. אני לא אומר לה את זה, לא אומר לה
כלום, רק מלקק את הדמעות שנשרו לה בזמן הקריאה.
הטעם המלוח שלהן מערפל את ראשי יותר מהיין, טעם מלוח של החמצה
שיוצא מעיניה בזמן שקראה שירה גרועה.
אנחנו עושים אהבה אחת לשבוע, בימי שישי לרוב, כשהצהריים מפנים
מקום לערב ושירים עבריים מתנגנים. כמעט שאיננו זזים, שוכבים
איש על אישה, היא מלטפת את שערי, אני עולה ויורד, בשקט, כמעט
בלי תנועה. כשכואב לה היא מתחילה לבכות חרש, אני ממשיך, לא
יכול להפסיק, בסוף אני שותה את דמעותיה, היא מסתובבת ממני.
אחר כך אנחנו מתקלחים ביחד. עומדים בשקט תחת הזרם הרך של המים,
היא מסתבנת באריכות, בדקדקנות מטפלת בכל איבר. אני גומר לפניה.
יושב ומחכה לה על האסלה.
היא יוצאת ערומה ונוטפת, מתחילה לצייר ציור על הראי המכוסה
אדים. היא משקיעה מאמץ גדול בציור שעתיד להמחק.
פעם שאלתי אותה למה היא מתאמצת לצייר ציור שתכף ייעלם והיא
ענתה שהרגע בו הציור נעלם זה הרגע בו היא מרגישה את הזמן ואיך
אין לה אפשרות לעצור אותו. היא מרגישה קטנה מול העלמותו
המסתורית של הציור, כמו אלוהים, בכבודו ובעצמו, בא למחוק לה את
הציור במחק הגדול של הזמן.
היא בחורה מוזרה.
בלילות היא לא מרשה לי לישון איתה, הנשימות של אדם אחר מפריעות
לה להרדם, צריכה את השקט שלה. אני אף פעם לא מתווכח, יוצא
בשתיקה מהבית.
היא ואני יוצאים לפעמים לטייל. היא הכי אוהבת ללכת לים ולצפות
במאבק העיקש שלו בחוף,
פעם היא בנתה חומה חול להגן על האדמה מהים וצהלה כמו ילדה קטנה
כשהגאות השקטה והמכובדת הטביעה את מעשי ידיה.
אחר כך באה אלי ושתי עיניה נוזלות. באתי לשתות את דמעותיה
כהרגלי, אך היה זה טעם אחר, ירקתי אותן ואמרתי: "זה מי ים".
היא חייכה אלי חיוך ואמרה שהיא אוהבת אותי.
זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא אמרה לי שהיא אוהבת
אותי.
היא ואני זוג ערירי. נאבקים ביחד בבדידות, זה מוזר כשאני איתה
אני מרגיש הכי בודד. יש ערבים שהיא מתנהגת כאילו אני לא נמצא,
יושבת שקועה כולה בספר, בעוד שאני יושב במרפסת, מציץ אל
השכנים.
אני נשאר עד שהיא אומרת לי ללכת. אני אוהב שהיא נפרדת ממני, כל
פרידה היא פרידה לתמיד. מחבקת אותי חזק עד שאני נמעך, אני אוהב
לנשום אותה, היא אוהבת ללחוש לי באוזן שיותר לא נתראה ועליי
ללכת לפני שאפגע.
למחרת בבוקר היא מעירה אותי, שואלת אותי מה אני רוצה שתכין לי
לאכול בערב.
היא מבשלת גרוע. בוכה כל זמן הבישול, האוכל מוגש מלוח כל כך
שאי אפשר לזהות מה היה שם קודם, לפני הבכי. אני לא אומר לה את
זה, אבל שותה מים אחרי כל טעימה. אחר כך אני הולך להשתין.
היא בחורה מוזרה, אני הולך ומתמעט בתוכה.
אני, לפעמים אני נשבר. גומר אומר לעצמי להפסיק את כל זה, את
הבדידות, השקט, את חוסר התנועה. "השיגרתיות הזאת חונקת" אני
אומר לעצמי ובא לשים לכל זה קץ. אני יושב מולה ושותק את כל
הדברים האלה אליה. היא מסתכלת עלי ועיניה מתחילות לנזול, כמכור
לסם שאינו יכול ואינו רוצה להגמל, אני ניגש לשתות אותן, מרטיב
את פרצופה, מלקק, היא גומלת לי בהתגברות הבכי ואני מרווה את
צמאוני.
אני והיא, היא ואני עומדים ערומים בסלון ושותקים.