דן [מאפר את הסיגרייה ומרים את המבט לכיוון קיר הלבנים]:
אוףףף, אין לי מצב-רוח. אני ותמר מעוצבנים אחד על השני. ובנוסף
את שונאת אותי. אוףףף
מיכה [משחקת בחול מרימה את הראש אליו במין קליטה כזאת]: דן!
אני לא שונאת אותך! אני אוהבת אותך! באמת שכן!
מיכה, [אנחה]: אני פשוט במצב רוח לא טוב בימים באחרונים, אני
מצטערת אם הוצאתי את זה עליך, אני פשוט מרגישה כ"כ רע עם עצמי
דן [מרים גבה]: ואני לא?
דן [מרים את היד אל רקות ראשו]: בא לי לבכות אני מרגיש כ"כ
רע.
מיכה [עם צער בפניה, מניחה את היד על זרועו]: אני יודעת, בגלל
זה אני מצטערת ומבקשת סליחה שלא תיקח את זה אישית.
מיכה [מורידה את היד, לוקחת שאיפה מהסיגריה שלה, מקשיחה פנים
וממשיכה]: האווירה כל כך מגעילה... ואני צריכה לחייך, אני
צריכה להראות שמחה ומעניינת, כי אני רוצה למצוא את החברים האלו
שאני אוכל לאהוב ולהעריך ולדבר איתם על הכל... זה קשה, זה מתיש
אותי... אני רוצה לברוח מהכל... אני שונאת את עצמי, את האופי
המטומטם שלי...
מיכה [לוקחת שאיפה נוספת, מוציאה את העשן תוך כדי דיבור]: אמרו
על גילי, שהיא מושלמת, יש לה יופי מוח ואופי...
מיכה [מוציאה את שאר העשן]: חשבתי לעצמי, למה אני לא מושלמת?
פעם אני עניתי לעצמי "כי ככה, כי אין לי אף אחת מהתכונות
הללו". ואז גיליתי, אני לא מכוערת, אני אפילו יפה, אני לא
טיפשה אני אפילו חכמה אבל מה, אין לי אופי.
דן [מרים את הראש בהפתעה]: יש לך אופי! אוף. אני לא יכול
לעודד, או אפילו לנסות לעודד אותך. אוףףף. [מבט לשמיים] בא לי
למותתת.
דן [מרכין את הראש]: ומחר אני צריך לקום מוקדםםםם
מיכה [משנה ישיבה]: אתה לא צריך לעודד, אני יודעת כבר שזה לא
יעזור... אני לא צריכה מישהו שיהיה שם בשבילי, אני פשוט צריכה
למצוא את עצמי, אמא לא קולטת את זה ופשוט מציקה כל הזמן!!!
דן [חיוך של חוסר אונים מכוון]
דן [בוחן את הסיגרייה, לוקח שחטה אחרונה וזורק אותה]: הלוואי
היו לי את הצרות שלךךך. חוצמיזה את כן יפה. מאד! ואת גם חכמה.
והלוואי הבעיה שלי הייתה 'למצוא את עצמי' [תוך כדי שהוא קם
להוציא את חבילת הסיגריות מהכיס] אוףף!! [שולף אחת]
מיכה [בינתיים דן מדליק את הסיגרייה]: מה הבעייה?
מיכה [מכבה את שלה]: אם הבעייה שלי הייתה נפתרת בהודו. אווו...
הייתי קופצת לשם מיד... התשובה לא שם... אני לא יודעת איפה
היא...
דן [מושיט לה סיגרייה]: הבעייה שלי... שאני הומו. שאני טיפש.
שאני שונא את עצמי. שלא סובלים אותי.
שאני חותך את עצמי.
דן [מרים את הראש, מחייך, מדליק את הסיגרייה שלה דרך שלו]:
והבנתי שאת לא 'מחפשת את עצמך בהודו'...
מיכה: אתה לא טיפש, ויש הרבה אנשים שאוהבים אותך...
מיכה [לוקחת את הסיגרייה ואז מוסיפה בכעס]: והבטחתי לי שהפסקת
לחתוך!
דן [תוך שנותן למיכה לקחת את היד שלו ולראות]: אוי.
לכמה אנשים הבטחתי את זה כבר?
אני חושב מיליון. אם לא יותר. אהה, הנה עוד בעיה- אני שקרן.
אני לא עומד בהבטחות שלי.
דן [לוקח את היד ומחזיר את השרוול]: וגם אני לא שולט במעשים
שלי.
מיכה [כועסת ומתוסכלת]: אוף... תשמע... לפעמים מה שמציק לי בך
זה שנראה כאילו אתה מחפש תשומת לב... להרבה אנשים כפי הנראה יש
את הבעייה הזאת בב"ס שלנו... לכן, אני לא מצליחה להבדיל מה אתה
עושה כדי לזכות בתשומת הלב הזאת ומה אתה עושה באמת, כי רע לך.
דן [מגן על עצמו, מביע אי נוחות] : אני לא מחפש תשומי, למרות
שלפעמים זההה באמת נראה ככה [מביע צער], אני מחפש אקדח.
מיכה [זועפת פנים]: די! אני לא יודעת אם אתה רציני או לא!!!
[מתוסכלת]
דן: הלוואי הייתי רציני.
מיכה: אבל אתה לא, אז למה הלוואי?
דן [מרכין ראש]: הלוואי הייתי מחפש אקדח.. אני מחכה שהוא  יפול
משמיים, אני לא מחפש..
מיכה [ שואפת, כמתכוננת לנאום]: תשמע, אני גם יודעת שאף בן-אדם
לא יגיד על עצמו שהוא מחפש צומי, אבל אני רוצה שתראה מתי,
כשאתה ניגש למישהו מדוכא, ומספר לו שאתה מרגיש חרא, מתי זה כי
אתה מאמין שהבן-אדם הזה יכול לעזור לך ומתי זה בשביל שהוא ירחם
עליך, אני מקווה שאני מאלה שתיגש אליהם כי הם עוזרים
דן [מרים את הראש, מדוכא]: אל תרחמי עליי...
דן [מחייך, מנסה לשנות את האווירה]: חיחי... איזה קטע לא נעים
היה לי היום..
מיכה [עדיין עם הבעה מסויימת של רחמים, לא ממש מקבלת את שינוי
האווירה, שואפת שאיפה ארוכה מהסיגרייה]:
מה?
דן [מאפר את הסיגרייה]: הייתי אצל גיל ואז בדקתי הודעות בתפוז
והוא היה לידי שקראתי איזה ההודעה.. והיה כתוב בא דברים בסגנון
של "אני אוהב אותו", "אני כל הזמן רוצה לראות אותו אבל זה רק
עושה לי רע.."
וואי, זה היה לי מה-זה לא נעים, נשמע כאילו אני כתבתי את
זה...
מיכה [מחייכת בחמלה]: והבהרת שלא אתה כתבת את זה?
דן [מצחקק]: חח כן... זה בסדר.. סתם לא נעים.
מיכה [מהנהנת]: כן...
דן: אוףףף, אני רוצה לא לראות את גיל. אבל זה לא יקרה. וגם אף
פעם לא נוכל להיות סתם חברים כאלה...
דן [הבעה כועסת, מבט לקיר הלבנים]: המחשבה הזאת מעצבנת אותי
לפעמים.
מיכה [כמגלה סוד]: גם אותי...
דן [מבולבל, מופתע]: על מי את מדברת...?
מיכה [קוברת את הסיגרייה הישנה בחול]: לא משנה... לא עלייך אם
עולות לך חששות.
דן [צוחק ואז מוסיף]: את גם צריכה לקום במחר מוקדם?
מיכה [מתבאסת מהמחשבה ומכבה את הסיגרייה]: כן, אז כדאי שאני
אלך...
דן [ מכבה את הסיגרייה]: כנ"ל...
מיכה [קמה ומנקה את החול מהמכנס]: לילה טוב
דן [מסתובב ללכת ומוסיף]: אני שונא להיות שק איגרוף, ד"א, ולא
רק השק שלך הייתי...
דן [מנופף לשלום]: ביי.