הזכרונות הקדומים ביותר שלו הגיעו עד שנות השבעים המוקדמות. הם
היו חוזרים אליו תמיד כשהיה רואה סרטים של חבורת "לול". שבלול.
עינים גדולות. כאלה. הרגשה חזקה ותמידית של קיץ חם. יבש, לוהט,
שעברה אפילו דרך הפילם הישן והדהוי. הוא עוד היה זוכר את השדות
האין סופיים, או שכך לפחות נדמו לו אז. נמשכים עד האופק. מה
היה מאחוריהם לא ידע. אף פעם גם לא חיפש. מאחוריהם היה דבר לא
ידוע. הם היו מהצד השני של פסי הרכבת אותם אף פעם לא חצה. פעם
אחת ראה שם אוהלים של בדווים. הצד השני של בבלי. הצד השני של
הירקון. שדות בור עצומים. יבשים. קוצניים. רוח יבשה. ריח של
אקליפטוסים. אוושה חרישית של רוח מהים. צפון תל אביב היתה אז
שטח ספר. במקום שהיום עומדת רמת אביב ג' היו שדות לא נגמרים של
אדמת חמרה אדומה. בצד השני היו דיונות חול שנמשכו עד הים
הרחוק. הוא זכר זכרון קדום מאוד, לפתע, הוא היה בתוך עגלת
תינוקות. הים היה ברקע. הוא זכר את דודתו ואת הדוד שלו שנהרג
אח"כ בתעלה. העינים הכחולות שלו הביטו בו. הוא נהרג ביום
הכיפורים. בתעלה. הוא היה אז בן שלוש. בערך. הם דחפו אותו
בעגלה. הוא זכר שיחים יבשים, משתרגים, כמו עצמות מלבינות, עם
אשכולות של שבלולים לבנים דבוקים אליהם. הם הקסימו אותו. כמו
שלג ביום חם. ריח הים היה באפו. הזכרון נגמר. התמסמס לתוך
החשיכה.
הוא הביט במסך על קטעים מ"שבלול". דרום תל אביב נראתה כאילו
ענק מטורף עבר שם עם מקבת עצומה ומחץ. ומחץ. ומחץ. הכל היה
הרוס. כמו התמונות  מביירות שראה פעם בעיתון.
הוא זכר את הפחד והציפיה, שהיו אופפים אותו כשאביו היה לקח
אותו לספר הקבוע שלו ברחוב הכובשים. הוא לא זכר איך היו קוראים
לו, לספר , אבל זכר את רעמת השיער העצומה והמטופחת שהיה נושא
על ראשו. מוחזקת היטב בספריי ופאן. חולצה מקושקשת פתוחה עד
הפופיק, מדליון זהב ואבזם חגורה אימתני. מכנסיים שהיו נורא
הדוקים באיזור החלציים והבליטו את איברו בהתרסה. הוא נזכר
שתמיד רצה לדעת מה יש שם, בין הרגליים שלו . זה נראה חי. על
שולחנות הפורמאיקה והכרום היו עיתוני פלייבוי ישנים. הוא תמיד
נורא התבייש, נזכר, שהם היו יושבים שם ומחכים לתור. אביו היה
מרפרף ומעיין בהם בריכוז. הוא התבייש בו אז. למרות שכולם עיינו
בהם במרץ. איך שהוא, חש, זה הפך את אביו למלוכלך ובוגדני.
וכשהיה יוצא לפעמים החוצה מהמספרה, כדי לא לראות אותו מעיין
בפלייבואים, תמיד נבהל. היו שם טיפוסים כחושים וכהים. עם שפמים
ושיער נפוח וענק. הם צעדו הלוך ושוב ברחובות הצהבהבים
והקלופים. הם נראו חורשי רע. זה היה שטח לא מוכר ומפחיד. הוא
התקפל חזרה פנימה.
מרחבים עצומים של שטח חרוש, הפוך , השתרעו אז דרומה ממלון
הילטון. הים היה סוער. ללא שוברי גלים. הוא עדיין זכר במעומעם
כשבנו אותם. הוא נסע עם אמו לשוק במכונית הפיאט הירוקה שלהם.
היו שם משאיות עצומות עם סלעים ענקיים עליהם. המשאיות עמדו ליד
הים. הוא שאל את אימו מה הן עושות שם. היא אמרה לו שבונים
מזחים. כדי שלא יהיו גלים. הוא שמח. הים יהיה בריכתי ונוצץ.
חשב. זה יעשה אותו יותר קטן ופחות מאיים. היה נורא חם. הוא
הזיע בתוך חולצת הדיאולן שלו. היה משהו בסבנטיז עם סריגים
סינטטים. הם היו נורא פופולריים ונראו והרגישו נורא. אבל כולם
לבשו אותם.
הוא זכר גם חורפים. הוא זכר חורף אחד. הוא היה בכיתה ב'. אולי.
ירד גשם נורא חזק בחוץ. זה היה בחנוכה. הנרות בערו כבר עד
חציים בחנוכיה הכחולה. אביו היה במקלחת. בטלויזיה היה שידור
חוזר, בשחור לבן, של איזה תוכנית שתמיד היו מראים בחנוכה. היתה
שם יד שציירה איזה סיפור בקווים חזקים ובטוחים. משהו על מרד
המכבים. הפרימוס היה יהודה המכבי. המטאטא היה האב. אלעזר או
משהו. נשמעה דפיקה בדלת. דודתו השניה נכנסה. היא היתה צעירה
אז. נערת דיסקו. מעיל שנראה כאילו נפשט לפני חצי שניה מעל כבשה
אומללה היה מוטל עליה. לראשה חבשה מעין כובע זאמש חום. מכנסי
ג'ינס כחולים וצמודים. ונעלי עקב. היא חייכה. תמיד חייכה. היא
הביאה לו מתנה. לגו של בית כפר שוויצרי. צבעים פלסטיים חזקים.
ירוק וכחול כהה. צהוב זרחני סינטטי, סינטטי. הכל היה סינטטי.
היא הצטרפה לאימו, אחותה, במטבח. הם הכינו סופגניות אינסטנט
מקמח ולבן 9 אחוז. וביצים. וריבה של אוסם. זה היה מגעיל. אבל
איך שהוא זה סימל בשבילו את החג. בשנה אחרי זה, הוא ניזכר,
אימו שלחה אותו לקנות סופגניות בקונדיטוריה. הן היו הרבה יותר
טעימות. נכון. אבל זה כבר לא היה אותו דבר. משהו אבד בדרך. הוא
התגעגע לדודתו של אז. היא היתה כל כך... גזעית. היא לקחה אותו
פעם עם חברה שלה, נירה הבלונדינית, להצגת אוונגארד ב"צוותא".
היו שם שני גברים עירומים שישבו על הבמה וקימטו ניירות עיתון
וזרקו אותם על הקהל. ואחרי כל פעם שהיו זורקים על הקהל את
הניירות המקומטים, היו אומרים "החיים זה פוףףףף" שוב ושוב
ושוב. כך שעה וחצי בקירוב. בסוף כולם מחאו כפיים ואמרו שהיה
נורא אקזיסטנציאליסטי ומנוכר. ממש ברכטיאני. הוא לא הבין מה זה
מנוכר. אחר כך הלכו לאכול טוסט גבינה שרוף בלונדון מיניסטור.
אחר כך הלכו לישון.
אה , אז מה היה באמת בסבנטיז ?