יש משהו רע בשמיכת פוך בתחילת אוקטובר. היא קצת חונקת וכשקמתי
היום ב- 6 במקום ב- 12 הרגשתי שנימי האף שלי אינם נושמים כמו
שהם רגילים.
אוקטובר לכשעצמו הוא חודש טוב. באמת. סתו למחצה, והרי אני
אוהבת סתו. לא הצטננתי וכך יכלתי לעבור ליד ביתך אתמול בדרך
לקפיטריה ולא להיראות כאילו רק עכשיו בכיתי. אני משתפרת
לאחרונה, ככה פחות שוקעת בעובדה שאינך שלי יותר, שאולי אתה כבר
של מישהי אחרת והיא שלך. והאינטימיות שבנו היתה, היא רק זיכרון
ושיר של אוקטובר ישן. רק הוא נשאר אחרי הסלואו ברכבת התחתית,
התופים בלב כיכר יונים, והשקט המרגיע ביותר, ליד הים.
שמיכות פוך גם הם טובות.  מרגיעות וחמות. הם טובות להתכרבל
איתם בלילות סוערים, מגינות ומגוננות כמו ידייך מהגשם שבחוץ.
דופק על החלון ואנחנו בעולם משלנו.

אבל לא ביחד, ולא כשאני לבד.
אני הולמת בזכרונות והם הולמים בי, חותכת בסאדיזם יותר עמוק
לכאב, כי אסור אסור לי לשכוח. גם אם אתה שכחת, אני נאמנה
למילים וזוכרת שזה כן נמצא כאן ועכשיו בינינו, גם אם אתה אינך
כאן. גם אם האוטובוס לקח אותך לאוקטובר של ארץ אחרת, ושמיכות
הפוך שם הם לא כמו האלה שכאן, ואתה תמצא לך אחת זרה להתכרבל
בה. לידה גשמי אוקטובר הזועפים שכאן יראו לך כמו קרניים של
אור, ואני אהיה עוד אחת עם מטריה שחורה, נמלטת לשמיכת הפוך
הקרה בחודש הקר, לא מתכרבלת, ויש בה משהו רע, בחום הבדידות
הזה, כשהיא חונקת את המחשבה של אני ואתה.