הסתובבנו שם. נדדנו בין מצבות. זה היה מפחיד. זה היה מוזר. זה
הרגיש רע! פשוט מגעיל. מסתובבים. קוראים את השמות על המצבות.
מגחכים למראה שמות מוזרים. לא הייתה לנו כוונה רעה. לא רצינו
לפגוע באף אחד. סתם באנו לצלם. 3 בנות תמימות (טוב לא ממש) עם
מטרה פשוטה ולא ממש מסובכת.  ואז החשיך בפתאומיות כמו שזה תמיד
קורה. אולי זה לא היה כל כך פתאומי אבל היינו כל כך שקועות
בצילומים, בזוית שהאור נופל,  במיקום של המצלמה, במיקום של
הדוגמנית (אני...), בלוודא שאף אחד לא יראה אותנו (לא שעשינו
משהו רע אבל... לא נעים)... עד שפשוט לא שמנו לב שפתאום היה
כבר ערב, המקום התרוקן מאחרוני האנשים ו... נהיה חשוך. בהתחלה
קצת צחקנו על הסיטואציה הזאת (בית קברות, חושך, אנחנו לבד...).
אחרי 10 דקות זה כבר לא באמת הצחיק מישהי. רצינו לעוף משם, כמה
שיותר מהר. במקרה גם בחרנו לעשות את הצילומים בבית הקברות הכי
עתיק בעיר. כשהסתובבנו בין המצבות קלטנו שכל מייסדי המקום,
קבורים פה בעצם. נרעדנו. רצינו לצאת משם. התחלנו לחפש את השער
ממנו נכנסנו. מסתבר שהסתובבנו כל כך הרבה בין המצבות שאיבדנו
את המקום שלנו. זה היה מוזר. היה הרבה יותר מפחיד להיות בבית
קברות חשוך בלילה אחרי שגם הבנו שאין לנו מושג איפה אנחנו.
המשכנו להסתובב בין הקברים. ראינו מצבה קטנה עם הכתובת "בן י"ב
שנים במותו, מת בשנת תש"א". קפאנו במקום. לכולנו עברה המחשבה
בראש... "שיט, הוא היה רק בן 12." אחרי זה מישהי אמרה "אתן
קולטות שהוא מת איזה 40 שנה לפני שבכלל נולדנו?!". הסתכלנו
מסביבנו והבנו שהגענו לחלק העתיק של בית הקברות. החלק שבו
המצבות ישנות, שבורות חלקית ובמרבית הכתובות היה מוטיב חוזר
שנורא שעשע אותנו. בכול המצבות היה כתוב שהנפטר היה גדול בתורה
או תלמיד ישיבה חכם. הכל תמיד סובב סביב הדת. מפחיד. כשהמשכנו
לקרוא את הכתובות ולהתעמק במצבות ראינו פתאום שהמון מצבות הן
מצבות של ילדים. מצבות קטנטנות. רובן הרוסות מרוב הזמן שעבר.
על המצבות הקטנות היו כתבות כמו "בת שנה למותה", "בן ט' שנים
למותו" ועוד מספרים מזעזעים. כל הסיפור הזה היה גדול עלינו.
שלושתנו הרגשנו שחייבים לעוף מפה! מישהי אמרה בקול שניסה להיות
מלא ביטחון עצמי "טוב, יאללה, נזוז הביתה. בואו נלך למצוא את
השער. מקסימום נטפס על הגדר".  חייכנו... איכשהו זה היה ממש
מצחיק להגיד "בואו נלך" כשאין לנו שמץ של מושג איפה אנחנו.
עמדנו קפואות במקום. היה שקט מידי. חשבנו רק על איך אנחנו
יוצאות מפה היום. פתאום הבחנו במשהו זז בין המצבות היותר
רחוקות. "אני חושבת שראיתי מישהו". מלמולים של הסכמה נשמעו מפי
הבנות. הסקרנות הוצתה. חבל שאף אחת מאתנו לא חשבה שאותו רגע על
המשפט המפורסם "הסקרנות הרגה את החתול". שלושתנו הלכנו לכיוון
ממנו ראינו את הדמות. לא היה שם אף אחד. דממה מסביב ושום דבר
לא זז. פתאום ראינו משהו מתנופף לא רחוק מאיתנו. הרמנו את הקצב
והלכנו לשם. ושוב, כלום. עמדנו במקום. ולפתע ראינו תנועה כלשהי
מאחורי המצבות. כמו בתיאום מראש שלושתנו התחלנו לרוץ לכיוון
התנועה. רצנו הכי מהר שיכולנו. כמעט נפלנו על המצבות אבל ברגע
האחרון הצלחנו להתחמק... בגלל החושך היה קשה לרוץ... ואז פתאום
עצרנו! קפאנו אל מול המחזה שלפנינו. דמות רזה, גבוהה ועטופה בד
שחור עמדה בגבה אלינו. היא לא זזה ממקומה. עמדנו ובהינו בה
פשוט. לא ידענו מה לעשות. מישהי החליטה להיות אמיצה ושאלה בקול
רועד מעט "סליחה?" . הדמות הסתובבה לאיטה. יותר מזה אף אחת
מאיתנו לא הייתה מסוגלת להגיד. היינו מבוהלות מידי. הדמות
השחורה הביטה בנו. בעצם... לא ברור אם היא הביטה בנו או שראשה
פשוט פנה לכיווננו. מתחת לברדס שכיסה את ראשה לא היו באמת
פנים. היו תווי פנים שכאילו בלטו על הרקע השחור של הברדס
בבוהקם השקוף- כחלחל. כמו תווי פנים מפוסלים בקרח. ועל רקע
הפנים בלטו רק העיניים. עיניים שחורות ענקיות. עיניים נוצצות
מרוב העוצמה הטמונה בהן. מרוב כהות העיניים היה קשה להבין לאן
הדמות מסתכלת. הכי מוזר היה שלא יכולנו להבחין אם הדמות היא
גבר או אישה. צעירה או זקנה. כמו שהדמות הייתה יכולה להיות
דמות של גבר בן 23, זאת הייתה יכולה להיות דמותה של אישה בת
51. לא ידענו מה לעשות. ההגיון אותת לכולנו שעלינו לברוח משם.
אך רגלינו לא זזו. עמדנו פנים מול פנים עם הדמות הכל כך שחורה.
הדמות הוציאה מתוך הגלימה שלה כדור זכוכית קטן. היינו מרותקות.
פתאום ראינו שפנים הכדור מתחיל להתערפל ומופיעה בו מאין
מערבולת של אש, רוח והמון צבעים עמומים. לא יכולנו להסית את
עינינו מהכדור. הדמות כיסתה פתאום את הכדור עם שרוול גלימתה...
ואז הניפה  את שתי ידיה  וזרקה את הכדור אל האוויר... הכדור
התפוצץ למיליוני רסיסים זעירים שלכל אחד מהם גוון וצבע אחר. זה
היה מדהים. בחיים לא ראינו שום דבר דומה לזה. כאשר החזרנו את
המבט אל הדמות היא כבר לא הייתה שם. הסתכלנו מסביב בפליאה ולא
ראינו בשום מקום. עמדנו והתבוננו אחת בשניה. לא הבנו מה קרה
הרגע. לא ידענו אם כל זה באמת קרה הרגע. שוב הבחנו במשהו זז אז
הפעם לא היינו צריכות לרוץ לשום מקום. תוך שניות ספורות היינו
מוקפות שעשרות דמויות שחורות חסרות זהות כמו הדמות הקודמת. הן
התקרבו אלינו. היינו מוקפות מכל הכיוונים. הרגשנו את הפחד גואה
בנו. התחושה  שזה נגמר. אבל לא ידענו מה נגמר ומה התחיל הרגע.
הם היו צמודים אלינו...

"ק-א-ט!!!... לא רע, בנות. בואו נצלם את זה פעם נוספת והפעם עם
יותר רגש... קדימה... כולם למקומות, ו... אקשן!"
ואז הכל התחיל מהתחלה. בית הקברות, הצילומים, החושך
והדמויות...