איך פתאום הוא נחת עלי משומקום, זה היה מצחיק.
היה לי די טוב עד שהוא הגיע, אני לא אשקר, בטח לא כדי להפוך את
הסיפור הזה למשהו שיגרום לכם להישאר. היה לי הכל, או שבעצם- לא
היה לי כלום... תלוי מאיפה תבחרו להסתכל על זה.
אבל עדיין היה לי די טוב. ממוצע כזה, רגיל. לא משהו שיפיל אתכם
מהרגליים.
ואז הוא בא. לקח לי בדיוק חמש עשרה שניות כדי להבין שזה הדבר
שהיה חסר לי בכל השנים המסריחות האלה, משהו שאפילו ההזיות הכי
מופרעות שהיו לי לא יכלו לתת לי.
בטח הייתי נכנסת לדכאונות כשהייתי מבינה שדווקא הוא חסר בתמונה
המוזרה שלי, ואני מדברת איתכם על דכאונות רציניים, לא מסוג
הדברים שתקראו עליהם אי פעם בספרים.
  איך פתאום הוא נחת עלי משומקום- הלוואי שהייתי מצליחה
לקלוט. מה זה משנה בעצם, הוא לקח אותי למקום שבחיים שלכם לא
הייתם מגיעים אליו בלעדיו. הוא משהו מיוחד.
פגישה סתמית- ישבתי בדירה השכורה שלי,בוהה באוויר. סוף סוף
מקום שאני יכולה לקרוא לו 'בית'.
משהו מנפץ באכזריות את השלווה הפתאומית שנחתה עלי, כמו סיכה
שננעצת בבלון גדול ונפוח.
אה. מישהו דופק על החלון.מעניין איך הוא הגיע לשם... בסופו של
דבר קמתי. הוא היה עקשן, פשוט נשאר שם והמשיך לעשות הרבה רעש.
יותר מדי אם תשאלו אותי. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו מקרוב.
עומד במרפסת הקטנה, קומה שישית, מתחתיו כל זוועות העולם,
מכוניות צופרות בקצב עצבני וכל כך מתאים לשעות הצהריים, אנשים
צועקים אחד על השני- סביר להניח שבלי שום סיבה טובה. ובכל
אופן- כבר הרגשתי את השמיים כשהסתכלתי לו בעיניים. פתאום הכל
נהיה שקט, אני נשבעת לכם. לא שמעו כלום חוץ מאת הרוח. איך הרוח
הגיעה לכאן? הרי אמצע אוגוסט עכשיו, חם מאוד בחוץ. ואיך הוא
הגיע לכאן? לא זכור לי שקראתי לו.  
עומד שם,נועץ בי מבט עצוב, מאוכזב. כמו של ילד שאיבד את הצעצוע
שהכי אהב. הוא קרא בשמי. טוב, הוא לא באמת קרא לי, אבל התקרבתי
אליו. משהו בו אמר לי שאסור לי לפספס אותו.
  לא פיספסתי אותו, הלכתי אל המוות שלי כמו גדול. עכשיו אני
רגוע, טוב לי סוף סוף.