הבובה שלי, הסמרטוטה שלי נותרה שם לבד. אני ואמא הצלחנו לברוח.
כן, גם זה קורה לפעמים. לא ירו בנו הצלחנו לרוץ מהר מהר בין
גדרות התיל. סמרטוטה שלי נפלה לתוך בור כאשר רצנו. מסכנה, מי
ידאג לה עכשו כשאני לא שם. אנחנו ישנים עכשו ביער, מתחבאים,
וכל יום
הולכים עוד קצת. בסוף נגיע למקום טוב. אמא אמרה וידאגו לנו,
ויתנו לנו הרבה אוכל. לא כמו שם.במקום ההוא. שם לא היה מה
לאכול, ואמא דאגה לי כל יום וחיפשה תפוחי אדמה רקובים בפח. אז
מה. קצת רזיתי.
אבל עוד מעט יהיה טוב. אמא אמרה. אני דואגת לכל האנשים שנשארו
שם בשחור הזה. מתי הם יצאו משם. מסכנים. בטח החולרה הגדול ההוא
יפגע בהם, כמו שהוא הרג את בתיה. בתיה מסכנה חלתה במחלה והם
סתם ירו בה. סתם בלי סיבה. איזה אנשים יש בעולם הזה.
פשוט זוועת עולם. לפעמים חשבתי לתומי גם על האי קיום שלי. מתי
יגיע תורי. ואמא דאגתי לה. אבא כבר הלך מזמן. הוא מת אמא אמרה
שם בתוך התאים האלו עם החומר. לא יודעת בדיוק איך קוראים לזה,
אבל מתים מזה בטוח. אף אחד לא נשאר בחיים. אנחנו מתחבאים עכשו
בתוך בית ישן. אמא דואגת לי לפעמים ומשיגה לנו אוכל. לא יודעת
מהיכן. אבל פעם היא אמרה שקרוב ליער יש אנשים טובים. אני שמחה
שעוד נותרו כאלה. זה גורם לי לחייך. מזמן לא חייכתי. שם במקום
ההוא בכיתי. אבל בשקט מתחת למיטה בלי שאף אחד ישמע. אסור.
אסור. אחרת יבואו לפגוע באמא ואני פחדתי. אז הייתי ילדה טובה.
אוף, חבל שסמרטוטה נפלה לי, אני כל כך מתגעגעת אליה. החברה הכי
טובה שלי. טוב. כאשר נגיע הביתה. הכל יהיה בסדר. ואולי יהיו לי
חברות. חברות אמיתיות. אני יודעת שסמרטוטה היא רק בובה אבל זאת
היתה החברה שלי. שם במקום ההוא. כשהיה עצוב וקודר. יהיה טוב.
אמא אומרת.