איכשהו הפכתי את זה למנהג. מצידי שיתהפך העולם, בלילות אני שם.
יש לי את הרגש שזה טוב.
אבל טוב בשבילי, רק בשבילי. בשביל היצורים האלה שלא מספיקים
לרוץ ולרדוף אחר עצמם אפילו מתוך שינה, זה נתפס כסיוט. במיוחד
בשביל המשפחה הצבועה שלי. אבל זה כבר לא מזיז לי, אולי פעם זה
הפריע מדי פעם. עכשיו כבר לא. טוב לי ככה, באמת.
בלילות אני פה. כולנו כאן- ביחד אבל לבד. לא מעזים לדבר אחד עם
השני,  מפחדים לשבור את המרקם השברירי שיצרנו לנו סביב המקום
הזה. בנינו לנו גן עדן.
האנשים פה, יושבים, מכונסים בתוך עצמם. שקועים עמוק-עמוק בתוך
העצב של עצמם ובתוך העצב של אלה שיושבים לידם. מתים לדבר על
עצמם, אבל לא יכולים. אז כולנו שם שותקים.
זה בסדר, התרגלנו כבר. גם ככה לא מחכה לנו דבר טוב יותר בחוץ.
מעורפל פה, תמיד מעורפל פה. נראה כאילו העשן של הסיגריות לא
יצא מפה לעולם, גם אם נפסיק למצוץ את הסיגריות כמו חיות  צמאות
לדם. יש בעשן הזה משהו מוזר, משהו שמיימי כזה. הוא ספוג
באלכוהול, ככה שגם אם לא תשתה משהו, הוא יכנס לך לוורידים. אם
תרצה ואם לא. אתה מסטול . אולי זו ההרגשה השמיימית שגוררת את
כולנו לכאן. אנחנו רוצים לבכות, אבל איך זה שיבש אצלנו? אני
רואה את כולם מתאמצים. אני מוכנה להישבע שזה מן טקס קבוע פה,
אצל כל אחד ואחת - אתה פתאום קולט את הבנאדם מעוות את הפנים
שלו בטירוף, מנסה, מוציא את כל האנרגיות שעוד נשארו לו בגוף על
הניסיון חסר הסיכוי הזה לבכות. אחרי חמש דקות מוותר, כי יבש
אצלנו. אנחנו חור שחור באמצע העולם. ריקים מבפנים, יבשים
מבחוץ. מרגישים כמו אסירים בכלוב שבנינו במו-ידינו. עם הזמן
הוא הופך להיות מפחיד וכואב יותר. רק רצינו לבכות, כי אנחנו
יודעים שבסוף נצטרך לצאת מפה, להתנתק מהצ'יל אאוט של החיים ,
ולראות את היצורים האלה. עוברים לידי, לידינו, מתסכלים - לא
טורחים אפילו לעצור ולשאול אם אנחנו נהנים מהחיים על הכוכב
הזה.
אפילו לא מביטים בנו. סתם מתסכלים,דרכנו. איך הם יכולים להיות
כל כך אטומים? איבדתם אותנו לנצח. אנשים יתומים מאושר. היצורים
המהירים נראים מאושרים, אם לא הייתי מכירה אותם טוב כל כך עוד
הייתי קונה את המראה הזה, שרשרת של דיבורים על אושר ופריחה
רוחנית, שגשוג נשגב שאף פעם לא היה פה... בולשיט. אני לא קונה
את זה. אף אחד מאיתנו לא קונה את זה.
שלום. איבדתם אותנו לנצח. אנחנו מחכים,ממשיכים לחכות. אולי מחר
מישהו יבוא ויוציא אותנו מהעולם המטורף הזה. כל יום נראה כמו
נצח, בלילות, כמו נרקומנים, אנחנו באים לפה. שלא יגמר לנו
לעולם, העצב הזה. כמה נוח. כמה טוב לנו פה. שיכורים מכאב,
מחייכים מרוב שלא טוב. קולטים אחד את השני מזווית העין - מצד
אחד גאים בעצמנו, הרי עשינו פה משהו טוב. לא נכנענו למסלול
האכזר שציירו לנו בשניה שנולדנו. מצד שני, מודעים לזה שאנחנו
כבר מתים. אין דרך חזרה מפה. גם כשאנחנו בחוץ, המחשבות שלנו
תקועות שם בפנים.
כרטיס הלוך. את החזור איבדנו בדרך. אי אפשר לצאת מפה, אפשר
לראות על הפנים של כולנו. רק עכשיו התחלנו לקלוט את זה.  
בנינו לנו גיהנום.