רציתי לכתוב על השואה. רציתי לכתוב על פולין, על מחנות ההשמדה.

רציתי לומר שהיה עצוב וקשה וחסמתי את הכל. זה בטח יחזור עוד
כמה חודשים ואז אני אבכה ויהיה לי קשה ואני בטוח אסבול.
רציתי לראות, לגעת ולדמיין. רציתי להרגיש את מה שכולם כנראה
הרגישו. רציתי לבכות כמו כל מי שהיה שם איתי. ולא יכולתי.
לא הרגשתי כאב, הרגשתי כעס וגאוה. 60 שנה אחרי והנה אנחנו פה.
שוב באותו מקום, יורדים אל תאי הגזים, ומי היה מאמין - גם
יוצאים חיים ונושמים מהצד השני.
לכולם היה מה להוציא, מה לפרוק מהלב. ישבו ביחד ובכו. לבטח
דמיינו את הזוועות. גם אני חשבתי על כל מה שהיה. אבל זה לא יצא
ממני בדמעות, זה נשאר בתוכי במחשבות.
בכיתי רק פעם אחת, כששמו את השיר על רון ארד. וזה לא היה בגלל
השואה, לא היה בגלל קבר האחים של לופוחובה (ואני לא מנסה
להכחיש שזה היה מזעזע ונוראי...). זה היה דווקא בגלל השיר.
ודנה. הדמעות של כולם גרמו לי להרגיש תקועה והייתי חייבת להזיל
דמעות. לפחות דמעה אחת סמלית. אז מצאתי למה. וזה לא היה המקום
ומה שקרה בו.
גם פחדתי. לא ממה שהיה שם. לא מבתי הקברות האימתיים. פחדתי
מהעכבישים המפלצתיים והמוטציונים שהיו שם בכל פינה (מה לעשות?
אני ארכנופובית)...
זאת אני. הכל מתעכל לאט כל כך שלפעמים זה מביך.

מה הבעיה שלי? אני לא מבינה מה היה שם? האם אני עד כדי כך
אדישה? לא. ממש לא. אחרי פולין הבנתי הכל ואפילו רציתי לחזור
ולחוות שוב, בעוצמה כפולה. אבל בפולין הייתי בתוך בועה...מוקפת
קיר, סגורה בתוך טירה באמצע ענן. שום דבר לא הגיע אליי או יצא
ממני. אטימות מוחלטת.
זאת אני. בהחלט.