יובל מייארא / ספינה |
הדמעות זורמות כנחל איתן
ונמאס לה שאין לה אף אחד
שיקח מתוכה כל פחד קטן.
וכשאופוריה זמנית בה חלפה
אז היא כבר לא יכלה לחזור,
היא כמו ספינת משא טרופה
טבועה בים גדול, שחור.
בחלום בהקיץ היא קוראת בשמך
ואתה, לפניה כל כך ברור
פוקחת עיניה, הולכת ממך
ורוצה שוב להיות בחלום הסגור.
הכאב אכזרי בעולם האמת,
מתפללת לאל שוב להיות עייפה
כי רק בחלום היא תוכל שוב לתת
ולחשוב שעוד לא נגמרה התקופה
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|