היום הזה כבר עבר מזמן.
כבר לימדתי אתכן.
כבר הראתן לי שאתן אוהבות אותי, כל יום
דחפתי, כן.
אני לא כאבתי ולא כעסתי.
האפתיות אפפה אותי מפה ועד הודעה חדשה.
הדממה דבקה בפנים כמו בחוץ
וגם אם האהבה נשארה, או לא נשארה ובין אם זה בכלל משנה
משהו...
אני לא אשנא, כי לי, לא אכפת.
לא תטפלו כי לא אתן לכן.
בניתי חומות, שלא יפרצו חס וחלילה.

המצב לא יחזור, כי אני לא אתן לו, כי אני לא רוצה ולא כדאי.
אם תנסו להתקרב, אני אתעלם ואתרחק ולהיות חלק מהחיים שלי,
בחיים לא תהיו. לא אכפת לי כמה תשנאו, וכמה תרצו.
גם אם תבכו... לא אכפת לי.
המפלצת שלי מתה מזמן וכך גם כל צורת קיום אחרת.
אם ארצה או לא ארצה אהבה, אתן בחיים לא תדעו.
כי לי, לא אכפת. גם אם לכן כן. לי, לא.
נואשות לא ידועה עדיין... אבל גם אם כן, החומות חזקות יותר.

ואתן תשנאו אותי, אולי ואולי, לא תדעו למה דחפתי והכאבתי.
זה לא משנה.
קול לא תשמעו אף לא ציוץ.
היא מרחיקה את האהבה, לא יכולה להתמודד עם האהבה, לא מוכנה
להתמודד עם האהבה.
בשבילי - כי זה מסוכן לא לי. לכן.
לא כואב לי וגם לא יכאב.
אשאר עם עצמי, בעילום שם.
שקט יסרור.
דממה בפשטות תפרח.
אתן תשנאו אותי.
אבל,
אני לא אצטרך ללמד אתכן.