חדר חשוך
רק אור נר מרוחק
ילדה בפינה
על הרצפה הקרה, מכופפת, עירומה כביום היוולדה
בוכה ומתנועעת קדימה ואחורה ללא הרף
והדמעה שלה שצונחת אל אריחי הרצפה
מעבירה בי צמרמורת, מחרישה את אוזניי
דמעתה מציפה את חושיי
וכל דמעה נוספת שאל הרצפה מתרסקת
מייסרת אותי בכאב חד.
מתישה אותי קצת ועוד קצת.
ואני מנסה בכל כוחי לגשש באפילה
ולזהות את דמותה, לחשוף את פניה.
ועם כל צעד שאני עושה
דמעה מתווספת אל ים הדמעות בו היא שוחה.
משהו מונע מבעדי
זה הוא סיוט
זה הוא הילוך חוזר
שנייה לפני שידי מנחמת אותה
אני שוב בקצה החדר
נשברת עם כל דמעה שחודרת למוחי, מטרפת את חושיי.
אני עומדת באוזלת יד, תולשת את שערות ראשי
ובוהה בה שעות
מנסה להגיע
מנסה להתעורר
אך כלואה אני בחדר האיום הזה
ודמעה אחרונה,כאילו ולא נשארו יותר דמעות בעולם להציף את אריחי
הרצפה הזו ולהרטיב את גופה הזעיר, העירום, המעורר הערצה, כאילו
ולא ניתן להשגה- צונחת לה ושוברת את נפשי, קורעת את ליבי ומעלה
זכרונות במוחי.
דמי קופא ולפתע רותח
ובאותה דמעה אחרונה שלה
זולגת לה על פני דמעתי הראשונה
והיא שומעת את יבבותיי הבלתי פוסקות
הלא ניתנות לעצירה- אין לי עליהן שליטה ואינני מבינה.
היא מפסיקה להתנועע ומרימה את ראשה
מנידה את שערה בעדינות מושלמת, כמעט פוצעת את הלב ביופיה
ופניה מסתכלות בי באשם ובגנאי
ומבט עיניה מחפש בי תשובה.
כי אני היא- הילדה!
ליבי מתחיל לרוץ
נשימותי מתגברות ונשמעות בחלל החדר
ואני נופלת לים, אל הרצפה,
יושבת מכופפת בפינה, מתנועעת ללא הפסקה ובוכה.
אור הנר כבה

הקטע לא נכתב עלי או על חוויה אישית שלי