היה לי פעם חבר אחד, בילדות, שכל חג שבועות היה מצטרף אליי
ל"מבצע מים". היינו גונבים מהמקרר בבית שלי כמה ביצים (ואני
משתמש במונח 'גונבים' כי אמא שלי לא הרשתה לי לקחת מהמקרר בלי
רשות, המטומטמת) ומערבבים בקערה עם הרבה מים ואדמה, ואז מחלקים
את זה לאיזה 10-15 שקיות ניילון וזורקים על אנשים שעברו ברחוב.
לא היה לנו מחשב בבית, לשנינו, אז את כל היום בזבזנו ברחוב.
כשהתבגרנו קצת, בערך בסוף של התיכון, היינו מתחבאים בחדר שלי
ומנגנים בגיטרות שלנו, שלי הייתה יותר חדשה. אמא שלי גם ירדה
לי קצת מהראש באותה תקופה, וכבר לא לחצה עליי כמו טמפון, היא
הגיעה למסקנה שהגיטרות זה מה שמחזיק אותנו שפויים ואפילו הביעה
את תמיכתה הסימלית בזה שהביאה לנו איזה סנדוויץ' פה ושם.
אני התגייסתי לצבא ונהייתי ג'ובניק בחיל-האויר. חזרתי בכל יום
הבייתה ורק חיכיתי לסוף-שבוע כדי שהחבר הטיפש שלי, שהפך לקצין
בקומנדו הימי (איזה מפוצץ זה נשמע, הא?..) יחזור. כמה מאכזב
היה לגלות הודעה כתובה בפלאפון, בערב יום חמישי: "אחי, אני לא
בא בסוף, תהנה", כי האידיוט לא יכול היה לצאת שבת.
לא הייתה לי חברה וגם הוא לא פיתח עד הצבא משהו רציני, אבל
ההבדל העיקרי בינינו היה שלי לא היה אף אחד חוץ ממנו, שנאתי את
כל מי ששירת איתי בצה"ל, אבל הוא היה מגיע אליי הביתה רק אחרי
שכבר ביקר באלף מקומות. ואז היו מין שתיקות כאלו, בעיקר שלי,
כי הרגשתי קטן לידו, אפס מאופס. הוא מגן בגופו על המדינה, ואני
המקסימום שהגנתי עליו היה מסמך סודי (שגרסתי במו ידי
החסונות).
כשהוא התחתן עם מי שהייתה הרל"שית שלו כשקיבל סרן, לבשתי
לחתונה את החולצה שהוא קנה לי ליומולדת 21, משהו יקר לאללה
ב200 שקל לפחות, רציתי להראות לו איזה חבר טוב אני. אבל הוא
היה שקוע בעצמו ובזו שהפכה לאשתו, ובכלל שתה איזה 9 טקילות
בחתונה שלו ולא ראה אף אחד ממטר כשהיא נגמרה.
אני כמעט סיימתי את התואר הראשון שלי בגיאוגרפיה כשחברי הטוב
הזמין אותי לחנוכת המפעל שאותו ניהל בגיל המופלג 31. רציתי,
באותו המעמד, להזמין אותו לטקס קבלת התעודה שלי שהיה אמור
להתקיים שבוע אחר-כך, אבל לפני שהספקתי הוא לקח אותי לצד וסיפר
לי שאשתו בהריון. הוא עומד להיות אבא של תאומים קטנים בעוד
שבעה חודשים.
"גילינו רק לפני שבוע" הוא סיפר לי בפנים שהזיעו מהתרגשות,
ואני שמחתי בשבילו ושבוע לאחר מכן הלכתי עם אמא שלי לקבל את
התואר הראשון שלי מאוניברסיטת תל-אביב.
את הילדים שלי הוא לא הספיק לראות, כי השליחות שלו ביפן מטעם
המפעל התחילה בדיוק שבוע לפני שהם נולדו, אבל שלחתי לו מברק
והוא שלח לי ולאשתי זר ענקי של פרחים. אשתי שמה אותם באגרטל
ואחרי שהיא סיימה לנקות את הסלון התיישבנו שנינו בסלון ובלי
לשים לב נהיה בוקר והתעוררנו רק אחרי שבע שעות מהבכי של
הילדים.