אני עוד זוכר את היום שבו גמלה ההחלטה בלבי, זה היה יום שישי
בערב. היה גשם והיה קר וכולנו שהינו במרתף של עופר האתיופי,
מנסים להתחמם במדורה שהבערנו שם.
אז, בסוף כיתה י' הייתי ממש מקובל וכולם אהבו אותי, הייתי מנגן
להם איזו סימפוניה של בטהובן על האקורדיון וכולם היו
מתמוגגים.
באותו יום שישי שחקנו "אמת או חובה" וכשהבקבוק הצביע על רויטל,
הילדה שאהבתי והיא סיפרה לנו שהיא אוהבת גברים עם שיער ארוך,
החלטתי כי אגדל מחלפות לראשי.
לאחר כמה חודשים יכולתי לאסוף את שערי לצמה והייתי גאה בעצמי -
הרגשתי מוכן.
כשחבריי היו שואלים אותי האם אני מתכונן להסתפר, הייתי עונה
להם בהינף יד כי אני רוצה עוד להתפתח באקורדיון ועוד להיות
אומן גדול. והרי אומנים אינם מסתפרים, כמילות הפתגם הידוע "לא
יהיה אומן כי יסופר" והם צחקו, אבל הם לא ידעו כי אני עושה זאת
למען רויטל, שבמהלך הזמן הפכה למלכת הכיתה הבלתי מעורערת.
הגיע היום, בחרתי את הפרח היפה ביותר שבשדה ליד מגרש הכדורגל,
קטפתי אותו וחיפשתי בכל ביה"ס את רויטל - להעניק לה את הפרח
ולהציע לה חברות. אך מצאתי אותה עם חברי הטוב עידו מתנשקים
מאחורי ביה"ס.
מאז שנאתי את עידו, לא הכנתי לו יותר את שיעורי הבית, תיקלתי
אותו במשחק הכדורסל, החבאתי לו את חידודי העיפרון שהוא כל כך
אהב ובמבחן בהיסטוריה כשהוא שאל אותי מי הנהיג את מרד בר
-כוכבא אמרתי לו לכתוב ניל אמסטרונג והדביל הזה גם כתב את זה.
אבל כל זה לא עזר לי, עידו נשאר עם רויטל וכיאה למי שיוצא עם
מלכת הכיתה הדרך לתואר "מלך הכיתה" הייתה קלה מתמיד.
עופר האתיופי היה עושה דברו של עידו וכשעידו החליט לרוץ לראשות
מועצת התלמידים, עופר מייד התמנה לסגנו. ערכנו הצבעה ראשונה
בכיתה בין עידו לבין נחצ'ה.
עידו, שלימינו נעמדה רויטל, הלהיב והלהיט את כל חברי הכיתה
וסיפר על התמורות החברתיות שבכוונתו לעשות ועיניה של רויטל
זהרו. נחצ'ה לעומתו רק גמגם והאמת שנראה די מפוחד.
המורה שאל אם למישהו יש הגות או הערות, אז הצבעתי, קמתי על
רגליי ואמרתי שנחצ'ה הרבה יותר טוב מעידו ועידו סתם קול ומגניב
אבל לא אכפת לו באמת.
עידו אפילו לא נתן לי לסיים את המשפט וצעק לעברי "מה הבעיה? זה
בגלל שעופר הוא אתיופי, הא?! עופר מייד נראה כפני נעלב. כולם
הפנו אליי פנים זועמות. הסתכלתי על המורה ואפילו הוא הנהן
בשלילה כאומר "נו נו נו" ואני, השפלתי מבט והתיישבתי
באי-נוחות. באותו היום אף אחד לא החליף איתי מילה. עידו כמובן
ניצח ברוב קולות, לנחצ'ה היה קול אחד בלבד.
בחילוף הזמן גם האקורדיון שלי כבר לא עניין אף אחד, כולם נהרו
אחרי הגיטרה החשמלית של עופר האתיופי. זה לא שהייתי אחד
שיורדים עליו חדשות לבקרים ושמתעמרים בו ח"ו, בכל זאת, היו
צריכים אותי להעתקת שיעורי הבית וגם עידו כמו היה לפעמים מנסה
להתקרב אליי ולצחוק איתי.
מה לעזאזל?! מה חשבתי לעצמי, מלכת הכיתה?! עידו גבוה, בלונדיני
וחתיך כזה, הכוכב של נבחרת הכדורסל ואילו אני?! אני סתם איזה
חנון זב אף, שמנמן עם לחיים ורדרדות ומשקפיים מחורמשים, איך
נסחפתי לאשליה הזו?!
אבל היה משהו אחד שניחם אותי, שהיה איתי גם בזמנים הכי קשים,
בשעות הצער הכי גדולות עוד ליטף אותי - הצמה שלי. כל כך אהבתי
את ההרגשה של השיער המתבדר כאשר דילגתי על שפת הנחל, ואיך
שהרוח טלטלה את שחור צמתי המדגדגת בעורפי. הרגשתי אז כמו שמשון
הגיבור ששואב מאגרי כוח עצומים מאותה ערמת שיער - מכרה הזהב
שלי, לפחות זה נשאר עמי.

אשתקד, לקראת הטיול השנתי בכרמל כבר חזרתי לצחוק עם כל החבר'ה,
זה לא היה אותו הדבר כמו פעם אבל בכל זאת. יצאנו שמחים וטובי
לב מצוידים באקורדיון ובגיטרה קלאסית.
אני ועופר "דפקנו" וואחד דואט וכל הבנות כולל רויטל שאגו ומחאו
כפיים.
עידו ושאר החבר'ה היו בעיצומו של דיון סוער על תנועת הנוער
בעיר והתרפקו על מעשי הקונדס שהיו עושים כמו שבלילה במחנה היו
צובעים אחד את השני במשחת שיניים.
בחדר הייתי עם עופר, עידו וסטלה ובלילה כשכולם הלכו לישון עידו
לקח את רויטל לטייל ואני חרקתי שיניים אך מייד נרגעתי כשהחלקתי
אצבעותיי בצמתי.
למחרת בבוקר קמתי והתהלכתי לעבר המקלחת בעודי מנומנם משהו,
הישרתי מבטי למראה ונראיתי חיוור ותשוש מתמיד, אפילו לחיי
השמנמנות והורדרדות לא האדימו כבכל בוקר. שטפתי את פניי ולקחתי
את הגומייה שלי בכדי לסדר את הצמה אבל לפני שהספקתי לעשות כן
שמעתי את ההמון צוחק בחוץ בקולי קולות, יצאתי מהחדר ומצאתי את
כולם מתאספים מסביב ללוח המודעות. פילסתי לעצמי דרך ולא האמנתי
למראה עיניי - על לוח המודעות מצאתי נעץ האוחז בצמה שחורה
וארוכה - הצמה שלי! העברתי את ידיי לאחורי ראשי והשערות
הארוכות שלי אכן לא היו שם, הבטתי אל כל חברי כיתתי הצוחקים
בקולי קולות ועיניי נחו על עידו, הוא חייך אליי בחיוך הממזרי
שלו, הרים בגאווה זוג מספריים בידו הימנית ועשה בהם תנועות של
גזירה שהשמיעו צליל מעצבן כזה: "פלק פלק". עד היום ה"פלק פלק"
הזה מופיע בסיוטים שלי.
עידו עוד הוסיף שמן למדורה כשאמר לי "מה יש?! בשביל הצחוק..."
וכתגובה למעשיו כולם צחקו עוד יותר. ואני, מה היה עליי
לעשות?!
ברחתי.
הרגשתי כמו שעולמי חרב עליי, הצמה הייתה למעשה החבר הכי טוב
שלי, מבוע האנרגיות שבלעדיו, כמו שמשון, אני אבוד. ויותר מכל
נכספתי לדגדוג הקל הזה בעורף.
הבטחתי לעצמי כי אני עוד אנקום בעידו. והנקמה תהייה מתוקה.
מנהג היה נהוג בידי חברי הכיתה כי למי שהסתפר כולם צועקים "בלי
חוקים ובלי מצוות" ומייד מסתערים עליו באמבוש של כפות, שזה אגב
עוד סיבה שגידלתי שיער, אך לדאבוני מנהג זה אינו פסח עליי
למרות המקרה יוצא הדופן שלי.
אדרבא, חודש שלם לא הפסיקו לכפכף אותי.
הם כמובן לא יודעים שזה השאיר בי שריטה עמוקה ושנזדקקתי לא פעם
אחת לפסיכולוג, בזה כמובן אף אחד לא התחשב.
נכון, אז עידו באמת תפס אותי לשיחה ואמר לי שבאמת זה היה רק
בשביל הצחוק והוא לא התכוון לפגוע בי. אז מה, זה עזר?! רק
שנאתי אותו יותר...
אמנם ניסיתי לגדל מאז שוב שיער אבל הצמה הקטנה שנסתמנה לא יכלה
להוות תחליף - זה לא אותו הדבר, אני התגעגעתי לצמה שהייתה לי
אז, לא לצמה אחרת!
עם הזמן עידו ואני התקרבנו זה לזה בחזרה אבל בתוך תוכי תמיד
המשכתי לשמור לו טינה וידעתי כי בבוא היום אקיים את דיברתי.
בזמן האחרון שנהפכנו שמיניסטים והתבגרנו קצת, אני ועידו התחלנו
להתקרב זה לזה בחזרה, היו כמה שבועות שבכלל היו חושבים שאנו
החברים הכי טובים.
שבועיים לפני הטיול השנתי לאילת עידו עשה קעקוע בכף הרגל שלו -
ממש על קצה הבוהן היה קעקוע של שמו ושל שמה של רויטל כשביניהם
נמצא לב אדום. עידו התגאה בקעקוע והראה אותו לכל החבר'ה וכולם
התלהבו, חוץ ממני.
יומיים לפני הטיול השנתי החלטתי סופית שהנה קרב היום בו אנקום
בעידו ועלה בדעתי רעיון מדהים. מייד התקשרתי לבן דוד שלי שאביו
רופא וביקשתי ממנו כמה מכשירים של אבא שלו ואת עזרתו שלו. הוא
הרהר קצת ושאל אותי אם זה לא מסוכן מדי אך לבסוף שכנעתי אותו
שהרי אני תמיד עשיתי הכל בשבילו, אז מה לא עושים בשביל
חברים?!
הוא אמר שהוא יסתדר ושהוא יודע את העבודה אבל רק שאבא שלו לא
יידע מזה. לאחר השיחה עם בן דודי רצתי למחסן שלנו והוצאתי את
המסור החשמלי החדש.

ב- 8:00 בבוקר התאספנו כל החברים בבית הספר מלאי מרץ ובעלי
מורל גבוה. עידו ורויטל הסתובבו בין כולם והתפארו בקעקוע
שבבוהן של עידו. אני ועופר הרעפנו כפות על סטלה שכבר כמה ימים
טוען שהוא הוא נפוליאון.
ביום הראשון רכבנו על סוסים, היה ממש כיף, כולנו חבשנו כובעי
"קאובוי" ושרנו שירי נוסטלגיה מתוכניות הילדים של פעם. וכך
רכבנו כולנו והרגשנו ממש מגובשים וכן, כולנו גם הרגשנו את אותו
קורטוב של עצב על סיומו של עידן התיכון.
סטלה, היחיד שלא חבש כובע "קאובוי" מגניב אלא קסדה בכדי שתגן
על ראשו, פצח בנאום מרגש ותיאר באופן ציורי במיוחד איך אנו
נפוץ על פני הארץ וכל אחד ילך לדרכו שלו, איך עידן ורויטל
יקימו בית בערבה ויגדלו 3 ילדים וקרוקודיל קטן, איך אסף יגשים
את חלומו ויהפוך לאסף הרופא, איך ברדוגו יהיה פקח שירשום לכל
עובר ושב דו"ח ואיך הוא, סטלה עצמו, הולך לכבוש מדינות מעבר
לים ולהוכיח לכולם שהוא הוא נפוליאון. בחור קצת מוזר הסטלה הזה
אבל הנאום שלו באמת נגע ללב, במיוחד מתי שהוא דיבר על כך שרבים
מאתנו אינם יודעים לאן מועדות פניהם ולאן יאיר להם גורלם.
לקראת סוף הרכיבה,סטלה מעד ונפל מהסוס, הוא קם, הוריד את הקסדה
מהראש, ניגב את הזיעה והודה לאל על הקסדה אבל בעודו עושה זאת
הסוס של עופר שדהר במלוא המרץ מאחורה העיף אותו כמה מטרים
וכתוצאה סטלה המסכן נחבט בראשו.
אסף ניגש לסטלה וחבש את ראשו. המילים האחרונות שהוא מלמל לפני
שפינו אותו באמבולנס היו "אני לא נפוליאון, אני דרדסבא".
בכל אופן סטלה כבר לא ישן אתנו בלילה הזה באכסניה כך שבחדר
נשארתי רק עם עידו ועופר.
בערב ישבנו כל החבר'ה ושתינו קצת, אני דאגתי שעופר ישתה הרבה
וודקה ולקחתי אותו לישון במגרש הכדורסל באזור בכדי שלא יפריע
לי לבצע את זממי.
בלילה כשכולם ישנו, אני ועידו נשארנו לבד בחדר, דיברנו קצת עד
שעידו נרדם ויכולתי לפתוח הדלת לבן דודי שעם אגלי זיעה על מצחו
ניגש למלאכה.
ראשית הוא הוציא את החומר המרדים והזריק לעידו - בכל זאת לא
יכולנו להרשות לעצמנו שעידו יתעורר באמצע. הורדתי לעידו את
הגרב מהרגל וחשפתי את הקעקוע שלו ושל רויטל, קיפלתי את השרוול
של אותה הרגל, מרחתי קצת אלכוהול והנקמה יצאה לדרך.
מוקדם בבוקר קמתי לפני כולם והלכתי לראות את הזריחה, שאפתי
מלוא ריאותיי את האוויר הצח של הטל והרגשתי את ריח הנקמה
המתוקה.
עידו התעורר ומייד הבחין במה שעשיתי לו - טוב, למען האמת אי
אפשר שלא להבחין בדבר שכזה.
הוא היה קצת בהלם ואיכשהו הצליח לדדה החוצה. כמובן שהוא מצא את
כולם עומדים ובוהים בלוח המודעות שם הוא ראה את הרגל שלו תלויה
בעזרת מסמר שהיה תקוע בלב של הקעקוע - ברור שנעץ לא היה מחזיק
רגל גדולה כמו שלו.
ואני, אני חיכית לו שם, הוא הרים מבט לעברי, כולו לבן כסיד.
הרמתי את המסור החשמלי שהיה לעזרי, והפעלתי אותו "ואן ואן",
אבל אף אחד לא צחק, כולם שתקו ונעצו בי עיניים.
עידו בלע רוק בגרון, בזוית עינו זלגה דמעה, הוא הסתובב וברח,
כמה שיותר מהר, כמובן שקצת קשה לרוץ עם רגל אחת אבל כפי
שאמרתי, הבחור היה אתלט.
כמה חברים הלכו אחריו וכולם התפזרו כשפה ושם חברי כיתתי
מרעיפים עליי מבט חודר ומסננים: "מניאק", "איזה חרא". ברדוגו
התנגש בכתפי בכוונה ואמר: "תתבייש לך, חמור גרם",
ואפילו רויטל: "היית צריך לרסן את עצמך, קצת הגזמת".
התחלתי להרגיש לא בנוח וניסיתי להתחמק מהמבטים הללו.
המורה שנבהל מהשקט ששרר פתאום הגיע לאזור וראה את רגלו התלויה
של עידו, ניגש אליי ואמר שלדעתו זה באמת לא יפה ולא במקום.
הרהרתי קצת בדבר המורה, אולי באמת לא פעלתי כשורה...
בכל אופן לאחר ששעה התבודדתי בחורשה שבסביבה ואכלתי ארוחת בוקר
הלכתי לפייס את עידו.
נכנסתי לחדר שלנו, עידו היה שפוך על המיטה, כולו רועד ומייבב.
"עזוב אותי, אני רוצה להיות לבד"
"אבל עידו, זה לא היה בכוונה, נו אתה יודע, בשביל הצחוק..."
הוא הסתכל עליי בארשת פנים הכי רצינית שראיתי אי פעם:
"בשביל הצחוק?! דברים כאלו לא עושים בצחוק! מה אתה חושב שאני?!
שממית שיכולה להצמיח זנב חדש?! אני בן אדם, לא איזה כוכב ים
שעושה רגנרציה - זהו, עכשיו אין לי רגל - מה אני אעשה עם קרירת
הכדורסל שלי, מה?! וחוצמזה יותר מהפגיעה הפיזית, נפגעתי
מהבגידה, כבר חשבתי שחזרנו להיות חברים, שהסיפור הזה כבר
מאחורינו. אני לא יודע איך אוכל לסלוח לך על הפגיעה הנפשית
הזו..."

מאז ועד סוף התיכון אני ועידו לא החלפנו מילה ובכלל כבר אף אחד
לא רצה להיות בקרבתי.
אני חושב שבאמת קצת הרחקתי לכת בקטע הזה, בכל זאת רגל זה עניין
רציני.
אמנם כבר כמה שנים אני לא בקשר עם עידו אבל אני תמיד מגיע
למספרה ומבקש מהספר שיעשה לי "גלאח", לא יודע - זו מין אמונה
מטופשת שלי שאולי זה יכפר במקצת על מעשיי.
עד היום צורבות לי העיניים כשאני רואה חסידות עומדות על רגל
אחת.
אני חושב שהתקרית הזו תרדוף אותי עד סוף ימיי.