חורטת, חותכת
ומחריבה
כשאתה רחוק נמצא.

משמידה והורסת
את גופי כשיש
חשכה.

אהבה רק הורסת
מכאיבה. כשהסכין לוורידים
מתקרבת, אני רגועה.

להבה בוערת בתוכי.
שמים לא יוכלו לכבותה,
שורפת אותי לאט מבפנים.

מתעוררת בחדר לבן.
אנשים בחלוקים לפניי
שואלים, ואני שותקת.

איך אוכל לומר שאהבה
אותי הורסת, מכוונת
לסכין.

איך אוכל לספר
שאתה אותי הורג
כשאינך מחבק.

ושוב אתה חושב
שאני מוזרה, מסוכנת
מטורפת, לא שפויה.

ואני שוב חורטת
את שימך עליי
אתה בורח, נעלם.

עם שימך כל דמי
נוזל, חיי אבודים,
נשאבת לדממה.

דמי, שלך.